מודל לתיקון
חנא פרח כֻּפְר בִּרְעִם
מאת: נורמה מוסי

חנא פרח בונה את בִּרְעִם, הכפר אשר בו נולדו אביו וסבו, ושבו הוא עצמו לא גר מעולם. הוא בונה אותו מחדש בשמו הפרטי, מטביע אותו בתעודת הזהות שלו, ומקים אותו על חורבותיו באמצעות מודלים, תחריטים, פעולות שונות, עבודות וידיאו וצילומים. את כל אלה הוא אורג לכדי כפר חדש, שמתקיים בו-בזמן הן כשברי זיכרונות וחלומות, והן כהצעה מפורשת ומעשית לשיבה. המהלך של פרח מצטרף לשורה ארוכה של פרויקטים קהילתיים, פרטיים, אמנותיים ומשפטיים, שיזמו ויוזמים אנשי כֻּפְר בִּרְעִם במטרה להיאבק במחיקתו של הכפר ולקדם את שיבתם אליו.
הפליטים של בִּרְעִם פזורים. חלקם פליטים פנימיים בתוך מדינת ישראל - באלג'יש הכפר השכן, בחיפה, בעכו, בנצרת, בתל-אביב וביפו; חלקם חיים בלבנון ובמקומות אחרים בעולם. על אדמת כֻּפְר בִּרְעִם נותרו היום כנסייה ובית קברות שנמצאים בשימוש, וכמה שרידי מבנים נוספים. חלק זה של הכפר, שבו נערכו בעבר חפירות ארכיאולוגיות, הוכרז על-ידי המשטר כשטח צבאי וכְגן לאומי : הגן הלאומי שזור בשטח צבאי סגור, שאליו יש היתר כניסה פתוח. הגן הלאומי מכסה את שרידי כֻּפְר בִּרְעִם, ומעלים אותם תחת עצים שפושטים על הכפר. כך גזלה המדינה פעמיים את הבתים מבעליהם: בפעם הראשונה כאשר גירשה אותם, ובפעם השנייה כאשר לא אִפשרה להם לשוב. מניעת השיבה נתמכה בטענה שמדובר בשטח צבאי סגור - הגן הלאומי של המשטר הישראלי. הסימון של מקום כ"שטח צבאי סגור" הפך לאסטרטגיית פעולה אשר באמצעותה מאשר המשטר את שליטתו במרחב מאז 1948. במקרה הזה, ההגדרה של השטח כ"שטח צבאי סגור" לא נועדה לסמן את הסכנה הפיזית עבור מי שיתקרב למקום - שהרי מדובר גם בגן לאומי - אלא את הסכנה למשטר עם מימוש הכניסה, עם השיבה של הפליטים אל הכפר.
כֻּפְר בִּרְעִם נכבש ב-29 באוקטובר 1948, במסגרת "מבצע חירם", ומאז ועד היום נמשך תהליך ההרס של הכפר. לאחר הכיבוש, בשנת 1949, נערכה ביזה מאורגנת של רכוש התושבים ושל אבני בתיהם; בשנת 1953 נערכו הפצצות צבאיות מן האוויר על בתי הכפר, על אף - ואולי מפני - שביולי 1952 פסק בית המשפט העליון כי אין שום סיבה למנוע את חזרת התושבים אל הכפר; הרס הכפר נמשך בשנת 1965, עם חידוש החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בו בתחילת המאה ה-20 על-ידי חוקרים גרמנים; בשנת 1972, בעקבות ניסיונות חוזרים ונשנים של תושבי הכפר לשוב אליו, הכריז משה דיין, אז שר הביטחון, על כֻּפְר בִּרְעִם ועל איקרית (הכפר השכן) כשטח צבאי סגור, ובשנת 1977 הכריזה ממשלת ישראל על כֻּפְר בִּרְעִם וסביבתו כגן לאומי; בשנת 2000 נהרסו בתים נוספים בשולי הכפר, במסגרת עבודות תשתית בכביש שמוביל לצומת סאסא.
עד 1948, הכלכלה של אנשי ונשות כֻּפְר בִּרְעִם התבססה על חקלאות. האדמות של הכפר היו מחולקות לחֲלקות קטנות ובינוניות, שבהן גידלו תושבי הכפר תאנים, זיתים, דגנים וטבק, בעיקר למטרות צריכה מקומית. הכפר קיים קשרי מסחר עם הערים צידון וטירה בלבנון וחיפא וספד בפלסטין, ועם הכפרים השכנים סעסע, פארה, ראס אלאחמר ואלג'יש. עד 1948 עבדו חלק מתושבי הכפר במגזר הציבורי והועסקו על-ידי רשויות המנדט. על-פי מסמכים בריטיים, השטח הכולל של כֻּפְר בִּרְעִם מנה 12,250 דונם. הכפר היה מחולק לשתי שכונות עיקריות, מזרחית ומערבית, כשביניהן כנסיית הבתולה. בכפר היו שני בתי ספר: אחד ציבורי ממלכתי, שנוסד בתקופת המנדט הבריטי, והשני - בית ספר כנסייתי.  אחד החדרים בבית סבו של פרח, שעמד בסמוך לבית המשפחה אך היה בעל כניסה נפרדת, הושכר לבית הספר ושימש כאחת הכיתות. בחדר הזה נולד אביו של פרח ובו נפטרה סבתו של אביו.
החדר מהווה מעין נקודת מגוז בעבודה של פרח, אשר ממנה הוא יוצא ואליה הוא מתכנס. החדר והכפר מהווים אם כן שני צירים מרכזיים בעבודה של פרח: החדר הוא הפרט הייחודי, חלק מביתו, חלל פרטי - אבל גם חלק מהכפר, שריד שנותר פתוח ופרוץ. הכפר הוא המעגל השני, שעוטף את החדר, מכיל ומוכל על-ידו. החדר הוא המקום שאליו חוזר פרח שוב ושוב כדי לפעול בתוכו.
חנא פרח כֻּפְר בִּרְעִם נכנס אל החדר ונותן בו חיים: פעם הוא ממלא אותו גיגיות אדומות שקולטות את מי הגשמים, פעם הוא מצמיח בו כלניות ופעם הוא מכסה את חלונותיו בקוביות סוכר. פרח מזמין אנשים נוספים, חברים ובני משפחה, לקחת חלק בכל אחת מהפעולות, להחיות יחד איתו את החדר ודרכו את הכפר. להחיות, בשני אופנים של הכנסת חיים: כניסה של חיים אנושיים המתרחשים בתוכו, כמו גם האופן שבו החדר עצמו מקבל חיים, מונפש, מצליח לייצר מתוכו את ההתפתחות שלו עצמו. הפעולות הן עבודה בתהליך, עבודה מתמשכת הנפרשת על פני שבע שנים ועודה נמשכת.  בהיותו תחת פיקוח הצבא ורשות הטבע והגנים, אסור להקים בכפר מבנה קבע שיאפשר מגורים. לפיכך, כל אחת מהפעולות נמשכת לאורך יממה אחת, יממה אשר במהלכה מורכבת התשתית ומתבצעת הפעולה, ואשר בסופה חוזר החדר לקדמותו ושב להיות חדר מרוקן, ריק לכאורה. אולם הפעולות אינן נעלמות: הן מותירות עקבות בפעולה הבאה, ממשיכות להתגלגל, לחיות לאחר סיומן, כמו רקמה גופנית אורגנית שיודעת לרפא את עצמה ולהצמיח מתוכה איברים חדשים.
השלב הראשון בעבודה של פרח הוא שלב של מיפוי. פרח מתבונן בתצלומי אוויר בריטיים וישראליים, ובמקום לראות בהם מפה צבאית ובה דרכי גישה, עמדות ירי או דרכי בריחה,  הוא מנתח אותם, ומחלץ מתוכם את התנועה של הכפר ואת המשכה האפשרי. פרח אינו מאמץ את מבט-העל הצבאי של הצלם שצילם את הכפר עבור המודיעין הבריטי או הישראלי, אלא מצהיר "אני רואה בתצלום חיים, אני רואה שם את החיים שהיו ואת החיים שיכולים להיות". באמצעות הניתוח מצליח פרח לנהל משא ומתן עם המבט האווירי המיועד לצרכים צבאיים; כך, במקום להשתמש בצילומים ככלי שליטה, הוא משתמש בהם ככלי עזר למחשבה ולבנייה ומטביע בהם קריאה אזרחית.
על סוג מבט-העל שמציע פרח ליישם ניתן ללמוד מהתצלומים הקטנים המונחים כך שהמבט בהם יהיה מלמעלה. הצילומים צולמו על הדשא של מה שהיה פעם שכונת מנשייה ביאפא, לא רחוק ממקום מגוריו של פרח בתל אביב של היום. פרח מביט על הדשא דרך עדשת המצלמה, קרוב מאוד לרגליו, עד שכמעט ניתן לשמוע את צעדיו מבעד לצילומים. הוא מביט ומתבונן בפרטי הפרטים של המעגלים הנוצרים על הדשא, מעגלים שהופכים למטרה.
מתוך צילומי האוויר ומתוך עדויות, זיכרונות והתבוננות מעמיקה במה שנותר, משחזר פרח את מבנה הכפר, אשר צמח מתוך גרעין מהודק של בתים הבנויים בצמוד אחד לשני. חיי המשפחה והקהילה התפתחו בכפר בצורה אורגנית, והתארגנו לרוב מסביב לחצר משותפת. חלקות אדמה בבעלות התושבים היו פזורות מסביב לכפר במרחקים שונים. במודל שבנה פרח לפיתוח עתידי של הכפר, הוא משחזר את היחס בין המבנים לאדמות החקלאיות, וממקם את אזור המגורים העתידי סביב גרעין הכפר ההיסטורי, כך שהמבנים החדשים ממשיכים בתצורה מעגלית ומעגְלים את הכפר שהיה. מניתוח התפתחות הבנייה החדשה בכפר השכן אלג'יש מסיק פרח על אודות הצרכים של משפחות הבונות היום את ביתן באזור, ומותיר סביב מבני המגורים החדשים שטחים ריקים. האדמות החקלאיות ומבני התעשייה מופיעים במודל במעגל השני והשלישי סביב המעגל הבנוי של הכפר.
שרידי הכפר הישן מתקיימים במודל של פרח בתוך וכחלק מהכפר החדש. בעבודתו אין הוא משחזר את הכפר, אלא את התוואי שלו. הוא אינו משמר את השרידים כפי שהם, אלא מצמיח מתוכם מבנים חדשים. בגרעין הכפר, האוצר בתוכו את זיכרונותיהם של האנשים שחיו בו ואשר הפכו לפליטים, מציע פרח למקם את המרכז הקהילתי והתרבותי של הכפר החדש. הפליטות תהיה נוכחת בו כחלק מזהותו של המקום, אך לא תשתלט עליו; תחת זאת היא תהפוך לחלק מחיי היומיום בו. פרח, אם כן, לא מבצע פעולה של שימור-משחזר, אלא יוצר דבר חדש מתוך הזיכרון של המקום; הוא יוצר את תנאי האפשרות ליצירה ולחיים חדשים.
על-פי התכנון של פרח, אחד המבנים במרכז הכפר ישמש כדיוואן (ديوان), מקום מפגש שבו מקיימת הקהילה אירועים משפחתיים וקהילתיים כמו חתונות, הרצאות או הלוויות; אחרים ישמשו כמועצה, כספרייה, כבית ספר, כסטודיו לאמנים, כבית קפה, כמוזיאון היסטורי, כגלריה לאמנות, כבית קולנוע ועוד. במקום אנדרטה, יהיו שרידי הכפר הישן לגרעין הכפר המתחדש ולמרכז ליצירה חדשה.
עיקר העבודה התכנונית של פרח מתמקדת אמנם בבנייה של גרעין הכפר כמרכז תרבותי, אך תכנון כזה אינו אפשרי ללא תכנון הסביבה. פרח אינו יכול להסתפק בבנייה מחדש של המרכז הקהילתי; הוא נזקק לבתי מגורים - גם אם הם מופיעים כרישום הכנה בלבד, כמודל שעוד יהיה צורך להמשיך ולפתחו. ללא בתים פרטיים עבור כל משפחה ומשפחה, אין להצמיח את המרכז התרבותי והקהילתי. ההיות יחדיו במקום מתאפשר רק מהרגע שהצרכים הבסיסיים - הבית, הביטחון במקום - מקבלים מענה.
הגרעין מופיע גם בעבודת הווידיאו, שבה נראות ידיו של פרח החותך בסכין חדה גלעין של אפרסק. מתוך הגלעין נופלים על השולחן שני גרעינים בצורת עיניים. ידיו של פרח מנסות לחבר בין שני חלקי גלעין האפרסק, ולהכניס אל תוכו פנינים מלאכותיות במקום שני הגרעינים. הפנינים, שמסרבות בתחילה להילכד בין דפנות הגלעין, נכנעות לבסוף, מוותרות ונשארות. בעבודה זו מורגשת היטב שבריריות הפעולה של פרח: הניסיון להדביק מחדש את הגלעין, להחביא ולמצוא בו את הפנינים, הופך לפעולה סיזיפית, פעולה שאין לה התחלה ואין לה סוף והיא עומדת אל מול או לצד הבנייה מחדש, כסוג של תזכורת למציאות הבלתי אפשרית בתוכה ומתוכה הוא יוצר.
סדרת צילומי האבנים מתפקדת בתוך התערוכה כחוט המקשר בין העבודות השונות. אלה האבנים עצמן, בשר מבשרו של הכפר. האבנים הקונקרטיות מוחזקות, נערמות, אובדות. לרגע הן מתפזרות, נדמות לפיזור הבתים בתצלום האוויר, ולרגע הן מרכיבות שני קירות תומכים. פרח מחזיק את האבנים בידיו, אך כמה שלא יתאמץ, הוא אינו יכול להכיל יותר מקומץ. הוא מאמץ אותן אל חיקו, ספק עוטף אותן, ספק נאחז בהן באינטימיות ובקרבה גדולה.
במודל, המופיע בתערוכה כווידיאו המצולם לאורך מספר ימים, פרח לא חוזר אל הכפר שהיה לפני 1948, אלא לאפשרות של הכפר להיות חלק מהמקום ממנו עקרו אותו. פרח מבקש להסתכל על המקום ולהבין אותו. הוא מבקש לפתח בתוכו את האפשרות של מי שהפכו לפליטים לחזור אליו, ואת אפשרותם של מי שחיים בו היום - נשים וגברים מקיבוץ ברעם וממושב דובב - להיות לחלק ממנו. הכפר שהיה לסמל הופך לקונקרטי, והשיבה אליו לְאפשרית, שכן פרח מתכנן בו חיים ממשיים. העבודה עוסקת בין היתר בזמן, הזמן שנעדר מהתוכניות והמודלים אך נוכח כל כך בחיי הפליטים. הזמן ניכר בעבודה, שכן השמים - והצל שאלֶּה מטילים על המבנים - משתנים לאורך היום.
על מנת ליצור את מרכז התרבות שישמש את הקהילה של הכפר ושל הכפרים והיישובים הסמוכים - קיבוץ ברעם, מושב דובב, קיבוץ סאסא, כפר ג'יש, כפר סעסע, כפר פארה, כפר ראס אלאחמר ויישובים אחרים בסביבה - יהיה על בעלי הבתים לוותר למען הקהילה על הרכוש הפרטי שלהם במרכז הכפר ועל החלום על בית המשפחה המקורי. פרח מציע את הוויתור מרצון על הבית הפרטי תמורת בית במעגל השני שמקיף את מרכז הכפר. את הבתים הללו פרח בונה על חלקות אדמה שוות בגודלן - אדמות שחולקו מחדש. חלק מהאדמות היו בעבר אדמות משאע (مشاع) - אדמות שהיו בבעלות משותפת של אנשי הכפר ואשר שימשו במקרה של כֻּפְר בִּרְעִם לאדמות מרעה.  אדמות אלו היו שייכות לכל תושבי הכפר, אשר השתמשו בהן לחילופין על-פי צורכיהם השונים. קיומו של מושג המשאע בשפה ובתרבות של אנשי כֻּפְר בִּרְעִם, מאפשר אולי לפרח להניח כי הוויתור על הבית הפרטי אפשרי עבורם למען קיומו של מרחב משותף ראוי, מכובד ומכבד.
קיומו של מרחב כזה אינו דבר מובן מאליו. פליטים שחיים במחנות פליטים בלבנון, למשל, נאלצים לחטוף מרחבים משותפים זמניים, דחוקים ומאולתרים במחנה הצפוף מדי גם ללא מרחב משותף. הדחיקה של המרחב המשותף דוחקת גם את האפשרות של קיום אזרחי פוליטי, שעליו נאלצים הפליטים הפלסטינים להיאבק יום-יום כבר יותר משישים שנה. במרחבים שמצליחים הפליטים לייצר לעצמם בתוך המחנות, אף על-פי כן ולמרות הכול, הם באים במשא ומתן בינם לבין עצמם וביניהם לבין השלטון. כך הם מממשים מרחב פוליטי שנותר פגום, חסר, שכן בחלק מהמדינות שבהן הם חיים היום אין לפליטים הפלסטינים אזרחות, ובאחרות אזרחותם חסרה או לקויה.
במקרה של בִּרְעִם, כמו במקרה של כפרים אחרים שפליטיהם פזורים בעולם, המרחבים המשותפים שנוצרים הם מרחבים שלא מצליחים להכיל את כל 6,000 צאצאי הכפר. אלה שכן מצליחים להתכנס בכפר מקיימים, בין היתר, מרחב משותף בטקס קהילתי ברחבת הכנסייה פעם בשנה - בפסחא, חג התחייה. אחרי התפילה, יורדים אנשי הכפר מהכנסייה בזה אחר זה. הראשונים שיורדים מהכנסייה הם מי שאיבדו אחד מקרובי משפחתם במשך השנה שחלפה. האדם הראשון שיורד נעמד ברחבה, ומי שיורד אחריו לוחץ את ידו ונעמד לצדו. כך יורדים אחד אחרי השנייה אנשי ונשות הכפר, לוחצים ידיים ונעמדים זו לצד זה במעגלים של לחיצות ידיים הדדיות.
באמצעות מודל הבנייה-מחדש של הכפר ושל מרכז התרבות בתוכו, פרח לא רק משיב את תושבי הכפר למקום; יתרה מכך: הוא יוצר עבורם, עבורו, את תנאי האפשרות למרחב משותף, מרחב פוליטי בתוך ומתוך הכפר. שכן על מנת לכונן מרחב משותף יש צורך במרחב ממשי, יציב, קבוע, בטוח. מרחב ציבורי בו יתאפשר הקיום-יחדיו ברבים, הקיום המשותף של הקהילה - זה אשר נשלל מהפליטים במהלך שנות הגלות. הפעולות שמקיים פרח בחדר בכפר חוזרות ומשלימות את המודל, מכניסות בו חיים. הן מהוות מעין המשך לטקס המסורתי של לחיצת הידיים, וגם הצצה אל מה שיכול להתפתח במרכז הכפר בעתיד - כמרכז תרבות ואירוח שמשרת את תושבי המקום, שכנים ואורחים. זהו מרחב משותף של יצירה ופעולה פוליטית, שבו יוכלו לקחת חלק גם פליטים שיחליטו לא לחזור לחיות בכפר חיי קבע.
אוטופיה היא סוג של חשיבה קונקרטית המחייבת תכנון מפורט.  היא אינה רעיון מופשט בלתי ניתן למימוש, אלא תיאור של מקום ספציפי המכיל חיים מלאים. האוטופיה מופיעה בניגוד, או כהתנגדות, לתנאים ולאפשרויות של מציאות נוכחית. רק בשל כך היא נחשבת ל"הזיה". בעבודתו של פרח נשזרים יחד ממדים של עבודה פרקטית ושל עבודה אוטופית שכזו. שני הממדים מחייבים תכנון מפורט. תכנון כפר עבור אנשים שאין להם אפילו אזרחות או אפשרות להגיע למקום יכול להיתפס כמעשה כמעט לא שפוי, או לכל הפחות מעשה המנותק לחלוטין מהמציאות הפוליטית; ובכל זאת, יש בהצעה של פרח אפשרות קונקרטית לא רק לבנייה של כפר, אלא להסדר פוליטי אחר: הסדר פוליטי שבמסגרתו תתקיים שיבת פליטים למקומות מהם גורשו או למקומות אחרים שאליהם יבחרו לשוב. פרח מניח את שיבת הפליטים כנתון, כמובן מאליו ממנו הוא יוצא למסע התכנון. בזכות הקונקרטיות שהיא מחייבת, בכוחה של החשיבה האוטופית לחמוק מהמלכודות שטומן עבורנו הפחד משיבת הפליטים. שכן במודל מראה פרח לאן יחזרו הפליטים של בִּרְעִם, איפה יחיו, לצד מי ואילו אפשרויות ייפתחו בפני התושבים של האזור כולם. המודל לתיקון שמציע פרח מהווה הזדמנות לפתרון בעיית הפליטים ולכינון של אזרחות אחרת, כזו שמסמנת לא רק את היחס למדינת הלאום, אלא את היחס לאופן שבו חולקים בני אדם את המרחב המשותף ביניהם.