״כך נעקרנו... נעקרנו כשאנו משאירים בפלסטין את רוחנו, תקוותנו, ילדותנו, את שמחתנו, ועיצבוננו. השארנו אותם בכל מקום ואתר, בכל גרגר חול באדמת פלסטין. השארנו את פלסטין כשהיא מאוהבת בטבון ובפרי הלימון והזית. השארנו אותה בשדות, בוורדים ובפרחים. השארנו אותה בעץ אל-פיתנה, הנישא אל על בגאווה בפתח ביתנו ברמלה, השארנו אותה בקברי אבותינו. השארנו אותה בעתיקות, באנדרטאות ובהיסטוריה. השארנו אותה בתקווה״ (בשיר אל ח׳יירי, خفقان الذاكرة [מכתבים לעץ הלימון], 1997)

כך מתאר אל ח׳יירי, פליט מפלסטין, את ארצו שאבדה. הלימון לגביו אינו פרי בלבד, אלא זכרון ילדות, הוא האהבה, הוא המטאפורה למולדת. אותו לימון, שעליו מעטרים את ראשה של האישה הצעירה, באחד מציוריה של סמאח שחאדה, מטעין את התערוכה בפוליטיות, בלוקליות של אותו סימן, בזיהוי התרבותי והלאומי שלו.
אותו ממד של זכרון מלווה גם את הדיוקנאות הנשיים בתערוכה. פעמים רבות הוצגה אדמת פלסטין כאישה, אהובה, בתולה או אם, בעיקר לאחר האובדן והגירוש של 1948, ובכך ייחסו למולדת מגדר. האישה, שהפכה למסמן הזהות הלאומית הפלסטינית, מיוצגת כאן בחלל הבית הפלסטיני דרך סדרה של רישומים היפר-ריאליסטים וירטואוזים של נשים לבדן. הלבוש המסורתי שעוטות רוב האיקונות הנשיות הללו אין פירושו שהאמנית מבקשת כאן להקים לתחייה את התרבות המסורתית, אלא לעצב במודע תמהיל של ישן וחדש, היוצר תרבות של התנגדות. זוהי אינה רק התנגדות לזיהוי הדכאני בין הבית לאישה לאורך ההסטוריה, אלא בפרט לזיהוי ה״טבעי״ של מרחב הבית עם הסְפֶרָה הפרטית. זיהוי זה האחרון ממחיש את הבנאליות הטראגית הטמונה בביתיות, שהרי מאז הנכבה ב-1948, הקיום הפלסטיני בבית הופקר לאלימות שלטונית, נחשף בכוח והוחרב. במובן זה, התערוכה מבקשת לחשוף את הבית הפרטי כזירה שבה מסומנים גבולותיו של הגוף הפוליטי, גבולות המפרידים בין אלה שחייהם מוגנים לבין אלה שבתיהם חשופים וניתנים להריסה.

התערוכה הוצגה בבית ברחוב רוזנבלט 14 ביאפא כחלק מפרויקט "בתים מעבר למקף" שהתקיים ב-12-14 למאי, 2016 לציון יום הנכבה ה-68. לפרטים נוספים על הפרויקט לחצ/י כאן