נַכּבָּה (النكبة) היא מילה בערבית שפירושה “אסון גדול ” או “קטסטרופה”. הנכבה היא ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם האיסור ללמד ולזכור, המשך הריסתם של הישובים הפלסטיניים וההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה.
הנכבה עברה על החברה הפלסטינית כולה כאשר היא החלה בשטח שעליו קמה מדינת ישראל. הנכבה היא אירוע מכונן בהיסטוריה של פלסטין וישראל. בעוד שרוב היהודים בארץ אינם מכירים את המושג, עבור הפלסטינים הוא מרכיב מרכזי בזהותם הקולקטיבית. למרות שישראלים לא מכירים את הנכבה ורבים אף לא מכירים בנכבה, העדרותה/נוכחותה מַבנה את הזהות של החברה הישראלית ואת מציאות חיינו גם כיום.
למידה על הנכבה תכיר לנו צדדים אחרים, מושתקים, בהיסטוריה ובזהות שלנו. למידה כזו היא תנאי הכרחי לכינונם של יחסים שונים בין יהודים בישראל לבין הפלסטינים - יחסים שיושתתו על כבוד, הכרה ולקיחת אחריות של הציבור היהודי על עוולות הנכבה והנכבה המתמשכת.

מבוא לנכבה

חמישה גלים מרכזיים של עקירה בכפייה

בתחילת המאה ה-20, חיו הפלסטינים בתוך גבולות הארץ, המחולקת כיום למדינת ישראל ולשטחים הפלסטיניים הכבושים: הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ורצועת עזה. עד 1947, החזיקו הפלסטינים והשתמשו בכ-90% מאדמות הארץ שבין הירדן לים. חמישה גלים מרכזיים של עקירה בכפייה הפכו את הפלסטינים לקבוצת הפליטים הגדולה בעולם, וזו שבעייתה נותרה ללא פתרון במשך הזמן הרב ביותר.

הנ"ל הינו תרגום של פרק: רקע היסטורי וטרנספר כפוי מתוך הסקר המקיף של ארגון בדיל על מצבם של הפליטים הפלסטיניים והעקורים. את כלל המקורות עליהם נשען הטקסט ניתן למצוא בסקר.
 

המנדט הבריטי (1922-1947)

יותר מ-150,000 פלסטינים נעקרים ממקומם בתוך גבולות הארץ ומעברה לה בעטיה של התמיכה הבריטית בקולוניזציה הציונית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו מעצמות ההסכמה בהנהגת בריטניה את פלסטין, שהיתה נתונה עד אז לשלטון האימפריה העותומנית. בשנת 1916, חתמו ממשלות בריטניה, צרפת ורוסיה הצארית על הסכם סייקס-פיקו בו נקבע כי חלקים מפלשתינה ייכללו בשטח ההשפעה שלה עם נפילת האימפריה.[1] בנוסף לכך, ב-2 בנובמבר 1917 פרסם הקבינט הבריטי את "הצהרת בלפור": מכתב קצר משר החוץ הבריטי ארתור בלפור ללורד רוטשילד, ראש הפדרציה הציונית בבריטניה. ההצהרה העניקה הכרה ותמיכה מפורשת ברעיון של הקמת "בית לאומי" ליהודים בפלסטין בדרך של הגירה והתנחלות.[2]

ב-1920, הפקיד חבר הלאומים את ניהולה הזמני של פלשתינה בידי בריטניה, בתור "מנדט סוג א'" – הקטגוריה הקרובה ביותר לעצמאות מלאה.[3] אולם מעבר לכך, המנדט הספציפי בפלשתינה שאף לקדם את הקולוניזציה דרך הגירה והתיישבות יהודית במטרה "להבטיח את הקמתו של בית לאומי יהודי" בהתאם להתחייבות המדינות שבהצהרת בלפור.

"במקרה של 'המדינה העצמאית' של פלשתינה", ציין שר החוץ הבריטי בשיחה פרטית, "איננו מציעים אפילו לקיים את הנוהל הפורמאלי של היוועצות בתושביה הנוכחיים של הארץ" (כנדרש על ידי חבר הלאומים). "צודקת או בלתי צודקת, טובה או רעה, הציונות מושרשת במסורות קדומות, בצרכים עכשוויים ובתקוות עתידיות שחשיבותן עולה בהרבה על חשיבות משאלותיהם ודעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים שיושבים עתה באותה ארץ עתיקה".[4] לפיכך, המנדט בפלסטין היה מושתת על סתירה מובנית: הקמת מדינה עצמאית לכל אזרחי הארץ בשטחה של פלשתינה המנדטורית, ובו  זמנית הקמת בית לאומי ליהודים על אותו שטח או בתוכו.

המנדט הבריטי חוקק חוקים חדשים, כולל פקודת האזרחות 1925 ופקודת האדמות (הסדר בעלות) 1928, אשר אפשרו ליהודים מכל רחבי העולם להגר לארץ ולהתאזרח בה. אלפי ערבים פלסטינים ששהו מחוץ לארץ באותה עת לא היו רשאים להתאזרח בכפוף לחוק משנת 1925.[5] בתחילת שנות ה-40, החזיקה המשפחה הפלסטינית הכפרית הממוצעת בפחות ממחצית השטח החקלאי הנדרש לקיומה הבסיסי.[6]

בתחילת 1947, הודיעה ממשלת בריטניה על האו"ם שזה עתה הוקם על כוונתה לפנות את פלשתינה. בעקבות זאת מינתה העצרת הכללית ועדה מיוחדת לניסוח המלצות בנוגע לעתידה של הארץ. העצרת דחתה בקשות של מדינות ערביות לפנות לקבלת חוות דעת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בנוגע לתוצאה המשפטית הראויה של ההחלטה הבריטית לשים קץ למנדט, כמו גם בנוגע לסמכותו המשפטית של האו"ם לאכוף המלצות בנוגע למעמדה העתידי של הארץ.[7]

בספטמבר 1947, הגישה הוועדה המיוחד של האו"ם לעניין פלשתינה (UNSCOP) את הדו"ח הסופי שלה, שכלל המלצות רוב ומיעוט ששיקפו את חוסר יכולתם של חברי הוועדה להגיע לתמימות דעים בנוגע למעמדה העתידי של הארץ.[8] דעת הרוב תמכה בחלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית. חברי המיעוט קראו להקמת מדינה פדרלית אחת, וצריפו להמלצתם אזהרה חמורה בדבר השלכות החלוקה: " השלום, החוק והסדר בפלשתינה ובמזרח הקרוב כולו יושפעו בעתיד השפעה עצומה מטבעו של הפתרון שיימצא לשאלת פלשתינה. מכיוון שכך, חשוב להימנע מהעמקת הבדלנות שמאפיינת כבר כיום את היחסים בין ערבים ליהודים במזרח הקרוב, ולהימנע מהנחת היסודות לשאיפות מסוכנות להתפשטות טריטוריאלית שם, אשר יהיו השלכותיה הבלתי נמנעות של החלוקה, תהא צורתה אשר תהא. [...] הן להלכה והן למעשה, אין אלא לראות בחלוקה פתרון אנטי-ערבי. לעומת זאת, לא ניתן לראות במדינה הפדרלית פתרון אנטי-יהודי. נהפוך הוא, פתרון זה ישרת באופן מיטבי את עניינם של הערבים והיהודים כאחד".[9]

על אף כל האזהרות, ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 181(II) הממליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות שבכל אחת מהן ייהנו כל התושבים מזכויות שוות.[10] המדינה היהודית המוצעת קיבלה 56% מהאדמות, למרות שהקהילה היהודית היוותה פחות משליש מאוכלוסיית הארץ בשעתה והחזיקה ב-7% בלבד מהקרקעות, כולל 714,000 דונם שנרכשו על ידי ארגוני התנחלות ציוניים בעיקר מבעלי אדמות עשירים שלא התגוררו כלל בארץ.[11] כמו כן, תושבי הארץ הערבים והיהודים התפרסו באופן שכזה, שקרוב למחצית מתושבי המדינה היהודית המוצעת היו פלסטינים, ואלה החזיקו בקרוב ל-90% מאדמות המדינה היהודית המוצעת.[12]

מראשית המנדט הבריטי ועד לקבלת הצעת החלוקה, בין מאה למאה-וחמישים אלף פלסטינים – קרוב לעשירית מכלל האוכלוסיה הפלסטינית בארץ – גורשו, איבדו את מעמדם הלאומי או אולצו לעקור מבתיהם. רבבות פלסטינים חוו עקירה פנימית כתוצאה מהתנחלות ציונית, פינוי פלאחים והריסות בתים במבצעי עונשין של השלטונות הבריטיים.

 

הנכבה (1947-1949)

הממשל הצבאי (1949-1966)

מלחמת 1967

כיבוש, התנחלות ואפרטהייד (1967-היום)

מקורות