בסוף שנת 2012 נסענו, 20 פעילות ופעילים, לסמינר לימודי בדרום אפריקה שזוכרות השתתפה בו. באחד הימים היינו בסיור ברובן איילנד - אי שתפקד בשנות האפרטהייד ככלא "בטחוני" (כלומר כלא לאסירים פוליטים), וכיום משמש מוזיאון להנצחת פשעי האפרטהייד, כשהמדריכים בסיורים הם מי שהיו אסירים בכלא הזה. הכלא נשאר על תילו, כך שבסיור הלכנו במסדרונות הכלא, בחצרות הכלא ובתאי הכלא, ושמענו מהמדריך על חוויותיו שם כאסיר, על המאבק באפרטהייד ועל החשיבות של הנצחת התקופה ההיא היום בצורה הזאת.

נלסון מנדלה היה כלוא ברובן איילנד למשך 18 שנה (מתוך 27 שנים סה"כ שהיה כלוא עד להפלת שלטון האפרטהייד). השחרור האחרון שלו מהכלא היה בשנת 1990, וכעבור ארבע שנים בלבד הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות והפך לנשיא המדינה. שני אסירים פוליטיים נוספים מרובן איילנד היו נשיאים המדינה אחרי מנדלה.

בשלב מסוים במהלך הסיור קלטתי שדאוד (שם בדוי), אחד הפלסטינים שהיה איתנו בקבוצה - היה כלוא בכלא ישראלי. עם המצלמה שהיתה ברשותי ראיינתי אותו על זה בעודנו בתוך הכלא ההוא, והסיור קיבל פתאום רובד חדש. העבירה הבטחונית ה"חמורה" שבגינה ישב ארבע שנים בכלא היא הנפת דגל פלסטין, דבר שהיה אסור בחוק הישראלי עד הסכמי אוסלו.

לדבר עם פלסטיני שהוא אסיר פוליטי לשעבר על התקופה שלו בכלא, כישראלית, בעודנו בין כותלי כלא פוליטי לשעבר שהפך למוזיאון הנצחה, כשפעיל דרום אפריקאי ואסיר פוליטי לשעבר מדריך אותנו בסיור הזה - היתה חוויה מכוננת עבורי. פתאום הצלחתי ממש להרגיש את הדרך שהחזקתי עד אז רק בדמיון. הדרך לצאת מהמציאות של כיבוש וקולוניזציה ודיכוי, נראתה בת מימוש, הגיונית ואפשרית. הנה, כאן זה קרה.

האם אנחנו יכולות לדמיין את כלא עופר הופך להיות מוזיאון לכלא עופר?

האם אני יכולה לדמיין את דאוד מוליך קבוצה של ישראליות ופלסטיניות, בשבילי כלא עופר לשעבר, מדריך סיור בו הוא מספר על חוויותיו בכלא, מספר מחדש ובקולו את סיפור הכיבוש וסיפור סיום הכיבוש ותיקון העוולות?

זה יכול להרגיש מאד מופרך או רחוק מאיפה שאנחנו נמצאות כיום. אבל מדוע אנחנו מבטלות את האפשרות לדמיין את זה בכל כך קלות?

 

בתור ישראליות-יהודיות, גם כאקטיביסטיות שמאלניות, אנחנו שבויות בתוך תפיסת "מה שהיה הוא שיהיה". ככה גדלנו וככה התרגלנו לחשוב. תמונת העבר מייצרת את תמונת העתיד. 

אפילו כשאנחנו יוצאות להלחם בכיבוש, בדיכוי, בהשתקת הנרטיב, בהפרדה שביננו ובהסתה - לא בקלות אנחנו יוצאות להילחם למען תמונת העתיד הרצויה לנו. זה בד"כ מרגיש פחות דחוף, או שלא נשארו לנו משאבים בשביל זה, או שאפילו לעצמנו זה נראה מנותק מהמציאות.

אינספור פעמים, כשסיפרתי לא.נשים על הקבוצות שהשתתפתי בהן של חשיבה על שיבת הפליטים הפלסטינים - קבוצות בהן התכנסנו לדמיין את השיבה לפרטיה, להתחיל לבנות כלים ושפה ופתרונות בשטח כיצד יכולה שיבה להתרחש - אמרו לי שאני מנותקת מהמציאות.

ובכן, ככל שהמציאות היא מציאות של דיכוי, עליונות גזעית, אפליה ממסדית, שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית - אז אני אכן בוחרת להיות מנותקת מהמציאות הזאת בדמיון שלי. בדמיון שלי אני לא כבולה למצב הקולוניאליסטי ולשליטה על עם אחר. בדמיון שלי אני בוחרת לייצר תשתית למציאות אחרת. מציאות שעושה צדק עם אלו שחוו וחווים עוולות, מציאות שבה התיקון לעקירת הפלסטינים.ות הוא שיבה שלהם.ן, מציאות שבה כולם.ן יכולים.ות לחיות פה ביחד בשוויון, בבטחה ואפילו, אעז לומר, בשמחה.

ולדמיון שלנו יש כח. לדמיין ביחד מציאות אחרת זה כח פוליטי.

גם האקטיביסטים.ות שפעלו למען סיום האפרטהייד בזמנו נחשבו הזויים ומנותקים מהמציאות.

מצחיק לומר - אבל גם הרצל נחשב לכזה.

דמיון פוליטי אינו פעולה חולמנית ואינו פעולה של אדם אחד.

לתרגל דמיון פוליטי זו פעולת התנגדות אקטיבית לדיכוי. מנסים לטשטש לנו את התודעה כך שנחשוב שלא יכול להיות פה אחרת.

אבל זה שקר מכוון.

דמיון פוליטי הוא פעולה קולקטיבית שיש לה אימפקט ממשי על המציאות.

קבוצות של פליטים.ות ועקורים.ות פנימיים פלסטיניים.ות יושבים כבר כמה עשורים ביחד, מדמיינות את השיבה שלהם, יוצרים מפות שמקימות מחדש את הכפר שנהרס, מודלים, סרטים, תוכניות מתאר, טקסטים. בכמה מקרים הן.ם אף שבו בפועל ליישוב שלהם.ן (מסכה, איקרית, אלעראקיב ועוד).

זכיתי להיות חלק מקבוצות שזוכרות היתה שותפה להן, ובהן היה מקום גם ליהודיות.ים בתהליך החשיבה והדמיון הזה. אני לוקחת חלק בלדמיין את השיבה כי אני רוצה לקדם את השיבה כתיקון לעוול של נישול הפלסטינים מהארץ הזאת, וגם כי אני רוצה להיות שותפה בתכנון החיים שאחרי השיבה, לדמיין מחדש איך החיים שלנו פה יכולים להיראות. כשיש חזון בהיר - יותר קל ללכת לקראתו גם כשהדרך לא סלולה.

בקבוצות שהשתתפתי בהן כתבנו טקסטים רבים - ותוכלו למצוא אותם באתר החדש של זוכרות - למשל מסמך יאפא ומסמך קייפטאון. הטקסטים האלה מבחינתי הם פעולה אקטיביסטית כי הם יוצרים התחלה של ארגז כלים בו נוכל להשתמש ביום שאחרי - ביום שבו נחליט להפסיק לכבוש ולרמוס ובמקום זה לקחת אחריות, לעשות צדק, לתקן את העוולות שגרמנו, להפסיק לעשות עוד מהם ובמקום זאת להיות שותפות.ים בשיבה של הפלסטיניות.ים הביתה. 

בינתיים, אנחנו מאמנות את הדמיון ואת המח שלנו לחשוב אחרת, לראות את הדברים אחרת, לחיות במציאות אחרת. כלומר, אנחנו מייצרות גם תשתית רגשית ומנטלית כיצד לחיות במציאות הרצויה לנו.

דמיון פוליטי הוא תהליך. לא ביום אחד נכתבו הטקסטים האלה. הם נכתבו אחרי תהליכים ארוכים מאד, בהם עברנו מחקר עומק של הנושא, תהליכים רגשיים ופירוק והרכבה מחדש של כל מה שחשבנו עד כה. בגלל זה ההתמדה כל כך חשובה. כמו אימון של שריר. כמו תכנית אימונים פיזית. לא מוותרים בכל פעם שפוגשים קושי, ממשיכות על אף הקושי כדי להגיע למטרה (וכמו בתכנית אימונים פיזית, חשוב לשלב מנוחה).

באותו סיור בדרום אפריקה פגשנו את הארכיבישוף דזמונד טוטו ז"ל, קשה לתאר כמה מרגש ומסעיר היה לפגוש את האיש הזה. בין הדברים שאמר שם, היה משפט שנחקק לי בלב, ומאז הוא מהווה עבורי עוגן לכל העשייה שלי בהקשר של דמיון פוליטי, תקווה והתמדה למען המטרה תחת תנאי מציאות קשים מאד:

"אתם אולי מרגישים שאתם דופקים את הראש בקיר, אבל אתם לא. גם אנחנו הרגשנו כאן ככה. נאבקנו באפרטהייד והיה נראה שכלום לא ישתנה. אבל זה לא נכון. יום אחד זה יקרה. יום אחד הקיר נופל. יום אחד גם אצלכם, כמו אצלנו, יתעוררו ויגידו - איך היינו כל כך טיפשים במשך כל כך הרבה זמן? יגידו - תראו כמה כסף בזבזנו בהקמת חומת ההפרדה, וכמה כסף אנחנו צריכים לבזבז עכשיו כדי לפרק אותה"

לחיי הפלת כל החומות, כולל החומות שעוצרות את הדמיון שלנו.

מורן בריר היא וידאו אקטיביסטית ומנחת קבוצות. יו"ר הועד המנהל של זוכרות