איתן ברונשטיין, יליד ארגנטינה בן 41, יוצא הקיבוץ בחן, מגדיר עצמו כ"מחנך פוליטי"; הוא עוסק ב"חינוך ביקורתי" בבית הספר לשלום בנוה שלום ועובד על דוקטורט באוניברסיטת בר אילן. כשהוא יוצא מנוה שלום, יישוב יהודי-ערבי בדרך לירושלים, ברונשטיין נתקל במוזיאון פעיל המציג את תולדות החקלאות העתיקה בארץ ישראל. שלט עץ מפואר מציין כי שם ניצבה בתקופת הצלבנים "מצודת יאלו". אין זכר לעובדה שעד מלחמת ששת הימים שכן כאן הכפר הערבי יאלו, שצה"ל הרס, יחד עם הכפרים עמאוס ובית נובה. התלמידים הבאים לאתר החינוכי הזה כדי ללמוד על הטראסות ועל עצי הפרי שבמקום לא ימצאו שם ציון לעובדה שאת הטראסות הקימו ואת העצים נטעו כפריים פלשתינאים שגורשו מהמקום. העובדה ששלושת הכפרים האלה נהרסו ותושביהם גורשו רק במלחמת ששת הימים, לא במלחמת 1948, מקוממת את ברונשטיין במיוחד: שום סכנה לא נשקפה מהכפרים האלה למדינה. הם נהרסו כדי לרשת את אדמותיהם; לימים ניטע על חלק מהאדמות האלה "פארק קנדה", אתר נופש פופולרי.
ברונשטיין יודע שלא יוכל להחזיר לאחור את ההיסטוריה, אך הוא סבור שאין להשכיח את חלקה של ישראל ביצירת הטרגדיה הפלשתינית. על כן הוא יוזם פרויקט להצבת שלטי זיכרון בכל אחד מקרוב ל-500 כפרים ערביים שנהרסו בנכבה הפלשתינית, בדומה לשלטי זיכרון לאין ספור המנציחים את הגרסה הישראלית של ההיסטוריה. בימים אלה הוא מפיץ את הצעתו ברבים בצורת מאמר שזכה השבוע לפרסום בולט בשבועון "הקיבוץ": כמה עשרות קיבוצים יושבים על חורבות כפרים ערביים ומעבדים את אדמות הפלשתינאים. "הקיבוץ" פירסם את ההצעה תחת הכותרות "יד ושם" ו"לכל כפר יש שם". ההצעה מעוררת סערה; היא מתוארת כצעד ראשון להשבת הפליטים, כלומר לביטול אופיה היהודי והציוני של ישראל.
שמות הכפרים הערביים ותולדות הריסתם אכן אינו מצוין על שלטי זיכרון, אך פרסום בהוצאת כרטא ומשרד הביטחון, "כל מקום ואתר", מציין כמה משמות הכפרים שקדמו ליישובים אשר קמו על חורבותיהם; בדרך כלל הספר מציין כי המדובר בכפר "נטוש". עיריית ירושלים נכנעה לא כבר למציאות וקבעה שלטים גדולים המנחים את הנהגים לשכונת טלבייה, זה שמה הערבי המקורי של השכונה. איש אינו משתמש בשמה הישראלי - "קוממיות". ברונשטיין משייך את אזכור כפרי הנכבה לתהליך ההתפייסות ההיסטורית בין העמים. "החייאת זיכרון הכפרים הפלשתיניים החרבים", הוא כותב, "היא מעשה פוליטי המצטרף למאבק על עתיד טוב יותר לשני העמים בארץ". הזיכרון הפומבי של הכפרים יקדם את המאמץ להביא שוויון אזרחי ולאומי במדינה. הוא חולם על מדינה לא ציונית, דו-לאומית, או "מדינת כל אזרחיה", אך שולל את הטענה שאזכור הכפרים הפלשתיניים שחרבו יוביל לסילוק היהודים מהארץ. "זו טענה פרנואידית", הוא כותב: לדבריו, אין תביעה פלשתינית כזו. ישראל תוסיף גם בעתיד להיות מדינה שרוב תושביה יהודים ובהתאם לכך ייקבע אופיה. באורח מעשי הוא חושב על הקמת עמותה שתציב את השלטים וגם תארגן סיורים בין הכפרים החרבים וימי עיון.
תגובות בשבועון "הקיבוץ": חברת הכנסת לשעבר אסתר סלמנוביץ', תושבת בן-עמי (מקודם אום אל פרג'): "צריך שיהיה כתוב (על שלט הזיכרון) שהתושבים שיתפו פעולה עם הכנופיות, שרצו להעיף מפה את היהודים שנעקרו מבתיהם באירופה וחזרו למולדת אבותיהם. ושיצוין כי העקירה היתה בשל מלחמת קיום ורוב התושבים עזבו את הכפר מרצונם". בני שילה, לשעבר יועץ ראש הממשלה שמעון פרס לענייני ערבים: "המדובר באקט של תחיית המתים". הפרופ' אורן יפתחאל, ראש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון: "במקרים מסוימים יש מקום לשיקול דעת באשר להחזרתם של עקורים לכפרים שבהם לא מתגורר איש. במקרים אחרים, כשאין לאן לחזור היות שיהודים מתגוררים שם, צריך לדאוג לפיצוי כספי או לפתרון מוסכם אחר. במסגרת המכלול הזה ניתן לסמן גם את הכפרים ולדאוג למצב המסגדים".