"בתביעות שלפנינו, חלפו שלושים וחמש שנים מאז איבדו העותרים את בעלותם על רכושם בצפון קפריסין ב-1974. דורות עברו. האוכלוסייה המקומית לא נותרה סטאטית. קפריסאים תורכים שהתגוררו בצפון היגרו למקומות אחרים; פליטים קפריסאים-יוונים מהדרום התיישבו בצפון. מתיישבים תורכים מתורכיה הגיעו במספרים גדולים והקימו את ביתם. רכוש קפריסאי-יווני רב החליף ידיים לפחות פעם אחת, במכירה, תרומה או הורשה.

על-כן, מוצא בית המשפט את עצמו אל מול מקרים הכורעים תחת הנטל של מורכבות פוליטית, היסטורית ועובדתית, הנובעת מבעיה שהיתה צריכה להיפתר על-ידי כל הצדדים שלהם אחריות מלאה למציאת פתרון ברמה הפוליטית. מציאות זאת, כמו גם חלוף הזמן וההתפתחות המתמדת של מחלוקת פוליטית רחבה יותר, חייבת להזין את פרשנותו של בית המשפט להחלתה של האמנה, שאם ברצונה להיות קוהרנטית ומשמעותית, איננה יכולה להיות סטאטית או עיוורת לנסיבות עובדתיות קונקרטיות."

שיקול המפתח, לדעת בית המשפט, הוא להימנע מוואקום אשר פועל לרעתם של היכולים לטעון כי היו קורבנות להפרת זכויותיהם. ומכיוון שהפתרון להיבטים הבינלאומיים של הבעיה תלוי ועומד, חשוב ביותר לדעתו שהיחידים ימשיכו לקבל הגנה על זכויותיהם על בסיס יומיומי. האמנה האירופית לזכויות אדם, הוא מטעים, איננה תחליף למערכת שיפוטית מתפקדת ולמסגרת האוכפת את החוק הפלילי והאזרחי . על-כן, אם ממשלת תורכיה מסוגלת לספק תרופה יעילה לתלונותיהם, עליהם למצות את ההליכים במסגרת זאת, גם אם אינם חיים ב'רפובליקה התורכית של צפון קפריסין'. "מסקנה זאת איננה מעמידה בספק בשום דרך את העמדה שאומצה ע"י הקהילה הבינלאומית לגבי כינונה של 'הרפובליקה התורכית של צפון-קפריסין', או את העובדה כי ממשלת הרפובליקה של קפריסין היא הממשלה הלגיטימית היחידה של קפריסין (..) בית המשפט עומד על פסיקתו כי מתן אפשרות למשיבה [תורכיה - נ"כ] לתקן עוולות שניתן לייחס לה, אינו שקול ללגיטימציה עקיפה למשטר שהינו בלתי-חוקי על-פי הדין הבינלאומי."

העותרים לא איבדו את בעלותם במובן פורמלי: בעלות על רכוש לא יכולה להיות מועברת באופן חוקי ע"י הכוח הכובש. "אך יהיה זה לא-ריאלי לצפות כי כי כתוצאה ממקרים אלה בית המשפט צריך, או יכול, להורות לממשלה התורכית להבטיח כי העותרים יקבלו גישה אל רכושם ובעלות מלאה עליו, ללא קשר לשאלה מי גר שם כיום או האם הרכוש נמצא באזור צבאי רגיש או שנעשה בו שימוש לצרכים ציבוריים חיוניים."
סיכומו של דבר, קובע בית המשפט, "להיחלשות עם הזמן של הקשר בין בעלות חוקית לבין בעלות ושימוש ברכוש הנדון, יש בהכרח נפקויות על אופי הסעד" שניתן לראות בו כממלא את דרישותיה של האמנה.

בית המשפט מזכיר כי ההלכה שנקבעה בו עצמו מורה כי במקרה שבו אופי ההפרה מאפשר את השבת הרכוש עצמו, על המדינה המשיבה ליישם זאת. ואולם, אם אי אפשר להשיב את המצב לקדמותו, הרי בית המשפט אכף באופן מתמיד את הדרישה החלופית של תשלום פיצוי עבור הרכוש. "זאת משום שהמדינות שהן צד למקרה חופשיות, בעיקרון, לבחור את האמצעים שבהם יצייתו לפסק-הדין שבו מצא בית המשפט הפרה מצדן. שיקול דעת זה באשר לאופן הביצוע של פסק-דין משקף את חופש הבחירה הנלווה לסעיף 1 לאמנה, להבטיח את הזכויות והחירויות המנויות בה (…) בית המשפט מציין כי הוא החיל באופן עקבי גישה זאת אפילו במקרים של הפקעות רכוש שהן לא-חוקיות באופן גלוי לעין  (…) הוא אינו רואה שום הבדל עקרוני כאשר אי-החוקיות היא במישור הבינלאומי. בעוד שאין צורך לומר כי תורכיה נחשבת ע"י הקהילה הבינלאומית ככובש לא-חוקי של חלקה הצפוני של קפריסין, אין זה אומר כי כאשר עוסקים בתביעות פרטיות הנוגעות להתערבות ברכוש, צריך בית המשפט להחיל את האמנה בצורה שונה."

האם אין משמעות הדבר כי אם מדינה פועלת באופן לא-חוקי היא נהנית מכך? זאת אכן היתה  אחת מטענות העותרים. והתשובה? "תשובת בית המשפט היא כי מנקודת המבט של האמנה, רכוש הוא סחורה חומרית שאפשר להעריך ולפצות עליו במונחים מוניטריים. אם הפיצוי משולם בהתאם להלכה שנקבעה בבית המשפט, אין, ככלל, איזון לא-הוגן בין הצדדים. באופן דומה, הוא סובר כי ניתן לראות בחילופי רכוש צורה הוגנת של תיקון המצב. אכן, יש לפרש את האמנה באופן הרמוני ככל האפשר עם עקרונות אחרים של הדין הבינלאומי. ואולם, על בית המשפט להתייחס גם לאופייה המיוחד כאמנת זכויות אדם. המערכת האמנתית עוסקת באופן ניצח בעתירות פרטיות. העתירות הנוכחיות נסובות על התערבויות בזכויות רכוש פרטי, ולכן בזמינות הסעד על פגיעות אלה. "לא ניתן להשתמש בהן כבמכשיר להצדקת זכויות הריבונות או כממצאים של הפרת הדין הבינלאומי בין המדינות החתומות."

"יש להבטיח שהסעד שניתן לגבי הפגיעות הישנות לא ייצור עוולות חדשות לא-מידתיות. (…) אין תקדים בהלכה הפסוקה של בית משפט זה, שיתמוך בטענתם של העותרים כי על המדינה המשיבה לקדם מדיניות כוללת של השבת הרכוש לבעלים, מבלי לקחת בחשבון את השימוש או הבעלות הנוכחיים על הרכוש."

"על בית המשפט לציין גם כי שלושים וחמש שנים לאחר שהעותרים, או יורשיהם, עזבו את רכושם, הוא עלול לנהוג באופן שרירותי או לא נבון אם ינסה לאכוף חובה על המדינה המשיבה לתת תרופה יעילה בכל המקרים, או אפילו בכל המקרים להוציא אלו שבהם אין אפשרות מטריאלית לכך, כפי שהוצע ע"י העותרים והממשלה שהצטרפה לעתירה [קפריסין - נ"כ], המתעלמים מכל הקשיים החוקיים והמעשיים המונעים אובדן או הרס קבוע של רכוש.  הוא אינו יכול להסכים לכך כי ייאסר על המדינה המשיבה לקחת בחשבון שיקולים נוספים, בעיקר את מעמדם של צדדים שלישיים. אין זו משימתו של בית המשפט לפרש ולהחיל את הוראות האמנה כדי לאכוף חובה בלתי-מותנית על ממשלה להתחיל בנישול ויישוב מחדש כפוי של מספרים גדולים של גברים, נשים וילדים, אפילו במטרה להצדיק את זכויותיהם של קורבנות של הפרת האמנה."

"ברור מההלכה הפסוקה של בית המשפט, כי בעוד שחוקים להחזרת רכוש המוחלים על-מנת לרכך את התוצאות של הפרות מאסיוויות של זכויות רכוש שנגרמו, לדוגמא, על-ידי משטרים קומוניסטיים, נועדו לקדם מטרה ראויה, קבע בית המשפט כי עדיין יש להבטיח שהסעד שניתן לגבי הפגיעות הישנות לא ייצור עוולות חדשות לא-מידתיות. למען מטרה זאת, על החקיקה לאפשר לשקול את נסיבותיו הפרטיקולריות של כל מקרה (…) על-כן, אין תקדים בהלכה הפסוקה של בית משפט זה, שיתמוך בטענתם של העותרים כי על המדינה המשיבה לקדם מדיניות כוללת של השבת הרכוש לבעלים, מבלי לקחת בחשבון את השימוש או הבעלות הנוכחיים על הרכוש.
לכן, בית המשפט מחזיק בעמדתו כי עליו להשאיר את ההחלטה לגבי מתן התרופה על הפרות של זכויות רכוש למדינות החתומות, שנמצאות בעמדה הטובה ביותר להעריך את העניינים הפרקטיים, סדרי-העדיפויות והאינטרסים המתנגשים ברמה הפנימית, אפילו בסיטואציה כזאת כמו זו הנוגעת לחלקה הצפוני של קפריסין."

מהו בית?

"… אין זה מספיק כי העותר יטען שמקום או רכוש מסוים הוא 'בית'; עליו להראות כי הוא או היא נהנים מזיקות קונקרטיות ומתמשכות לרכוש הנדון (…) האופי של מגורים מתמשכים או אחרונים ברכוש מסוים היא על-פי רוב הרכיב המשמעותי ביותר בקביעת קיומו של 'בית' במקרים שהובאו לפני בית המשפט. ואולם, כאשר טוענים כי 'בית' הוא רכוש שבו העותר מעולם לא התגורר, או כמעט ולא, או שבו לא התקיימו מגורים זמן ממושך - יתכן כי הזיקות לרכוש הן כה חלשות עד כי שוב אינן מקימות תביעה כלשהי, או תביעה נפרדת, על-פי סעיף 8* לאמנה (…) יתרה מזאת, בעוד שעותר אינו חייב בהכרח להיות בעליו של 'בית' למטרות סעיף 8, זה עדיין יכול להיות רלוונטי במקרים של תביעות ל'בתים' מן העבר שהוא או היא אינם יכולים לתבוע לגביהם זכויות חוקיות של מגורים, או שחלף זמן כה רב עד כי לא יכולה להיות ציפייה ריאלית ליצירה או לחידוש של מגורים בהיעדר זכויות כאלה (…) גם אי אפשר לפרש את המונח 'בית' כזהה למושג 'שורשים משפחתיים', שהוא מושג מעורפל ואמוטיבי (…)" .

[Demopoulos and Others v. Turkey]
* סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם קובע:
1. לכל אחד הזכות לכבוד לחייו הפרטיים ולחיי המשפחה שלו, לביתו ולתכתובתו.
2. לא תהיה התערבות של רשות ציבורית במימוש זכות זאת, אלא על-פי חוק במידת ההכרח בחברה דמוקרטית להבטחת אינטרסים של ביטחון לאומי, סדר ציבורי או הרווחה הכלכלית של המדינה, למניעת אי-סדר או פשע, להגנת הבריאות או המוסר, או להגנת זכויות וחירויות של אחרים.