אם הכל יתנהל כמובטח, היום אמורים להיחשף כמה מסודות העריכה של "שיח לוחמים", שהסעיר את המדינה מיד לאחר מלחמת 67'. החוקר ד"ר אלון גן, כך נאמר, יציג את מכלול ההתערבויות הצנזורליות שנכפו על הדוברים ועל הכותבים באותו קובץ מכונן, וביניהם: אבישי גרוסמן, שנודע כמצפון של הקיבוץ הארצי; אבינועם ברוג, המוכר יותר כאחיו של אהוד ברק; ומעל כולם - עמוס עוז. ה-עמוס עוז: האפיפיור החילוני בעיני עצמו ובעיני האחרים.

גן מצהיר שגילויים קשים על אודות התנהגות חיילי צה"ל בזמן כיבוש הגדה והרצועה - כולל מעשים שכיום היו נכללים בקטגוריית פשעי מלחמה - נמחקו החוצה כדי ליישר ולגהץ את מצפונם של אותם קיבוצניקים שניאותו לפרוק הגיגיהם אל תוך דפי "שיח לוחמים" (ששימש למעשה הבסיס לתפיסה המוכרת של "יורים ובוכים"); קודם מבצעים הוראות חוקיות ולא חוקיות, ואחר כך מקוננים על עצם ההשתתפות בביצועם.

בהנחה שממצאים אלה מעוגנים במציאות, מצביעים מעשיו של הצנזור שפעל בשליחות "שיח לוחמים" בעיקר על המצונזרים. שכן מדובר בתותחי תקשורת שבוודאי יכלו למצוא לעצמם ערוצי ביטוי נוספים לצעוק באמצעותם את מחאתם. ואם הם מצאו לנכון לבלום את תלונותיהם במשך ארבעה עשורים ומעלה, הם בבחינת שותפים לטשטוש האמת הצורבת.

ולעניין דומה: השבוע ראה אור הספר "אל תגידו בגת - הנכבה הפלסטינית בשירה העברית". זוהי אסופת שירים מאת משוררים, שבעשור הראשון לעצמאות המדינה הגיבו על האסון הפלסטיני של שנת 48'. חלק מהמשוררים השתייכו אז למחנה השמאל, אך רבים אחרים-וביניהם: חיים גורי, לאה גולדברג, ש. שלום, ומעל כולם נתן אלתרמן - חשו יותר קרבה למחנה הלאומי.

בן-גוריון נסער

המבוא הבהיר והמחכים שחיבר עורך האסופה, פרופ' חנן חבר, בוחר כמובן לפתוח את הדיון עם "על זאת" - שירו הנודע של אלתרמן שבו הגיב על הטבח שביצע צה"ל ביולי 48' בערביי לוד, ועל גירושם האלים של אלה ששרדו אותו.

קובע שם המשורר הכמעט-לאומי "כי בנים ובנות, ואנחנו איתם/מי בפועל/ ומי בטפיחת הסכמה/נדחקים במלמול של 'הכרח' ו'נקם'/ לתחומם של פושעי מלחמה". דוד בן-גוריון כל כך נסער למקרא השיר, והורה לשכפלו ולהפיצו בין כל חיילי צה"ל של אותה העת.

דווקא האקט הליברלי המפתיע שנקט בן-גוריון, קובע עכשיו פרופ' חבר, הוא שסייע לבודד את טבח לוד ממכלול האירועים הקשים שהתחוללו במהלך המלחמה ההיא, ולהציגו כמקרה "חריג". והרי על טיפול בחריגים שכאלה נישא למרחקים שמם של היורים והבוכים.

לפני שנה חגגו הכל את תהילתו של הסרט "ואלס עם באשיר", שהעז ללכת רחוק יותר. בסרט מודה היוצר ארי פולמן בנוכחותו הפעילה בעת ביצוע פשעי מלחמה במחנות סברה ושתילה, ומסתתר מאחורי קו ההגנה של שכחה והדחקה. לא עוד יורים ובוכים, אלא מודים ומוחקים. אגב, לא אחר המקרים האלה רודפים כעת שופטי השלום הבריטיים.