משפחת מיסכה היקרה, תודה לכם על האירוח באדמתכם. אנו מקווים ומאמינים שלא רחוק היום בו נוכל להתארח בבתיכם החדשים בכפרכם מיסכה ליד שכניכם מרמת הכובש, שדה ורבורג ומשמרת. המאמץ שלכם לקיים את הקשר אל אדמתכם ממנה גורשתם ב-48 ראוי להערכה ולתמיכה של כל מי שמנסה לחיות כאן על האדמה הזאת ולא רק להילחם עליה. אבל המעשה שלכם המזכיר את הנכבה חשוב לא פחות עבור יהודים שמבקשים לחיות במדינה דמוקרטית, מדינה שבה האזרחים לא מופלים בשל מוצאם, דתם, מינם וכו'.

הנכבה היא אסונם של הפלסטינים שאיבדו את ארצם, רכושם ועתידם, והפכו לפליטים בגולה ולמיעוט מופלה ועקור במולדתו. אבל הנכבה היא גם סיפורם של היהודים בארץ הזאת. ב-48 מיעוט מאוכלוסיית הארץ הקים מדינה יהודית וכפה את שלטונו על הרוב שהתנגד לכך. המהלך האלים הזה נעלם בזיכרון הקולקטיבי היהודי בישראל וחובתם של היהודים לזכור ולהזכיר לצאצאיהם שהם חיים במדינה שקמה על חשבון הפלסטינים ותוך החרבת חייהם בה. אין זה אומר שהיהודים צריכים להסתלק או להיות מגורשים מכאן. גם אין תביעה ערבית או פלסטינית ממשית כזו. אבל החוב המוסרי של היהודים כלפי אלה שעולמם ובתיהם חרבו הוא עצום והמאמץ להכיר בחוב זה חייב להיות על סדר היום הציבורי והחינוכי בישראל.

לפני מספר ימים סיירנו מספר חברות וחברי עמותת 'זוכרות' בכפרים הרוסים בגליל. עקור בן 60 שנולד בכפר מיעאר אמר וחזר והדגיש בפנינו שהבעיה של המדינה הזאת אינה עם היהודים. עם היהודים היו יחסים טובים לפני קום המדינה וגם כיום יש יהודים רבים שרוצים לחיות בשלום ובהוגנות עם הערבים. הבעיה היא עם הציונות שאינה מוותרת על הדיכוי של הערבים בארץ, אבל גורמת בכך גם לחיים לא בטוחים עבור היהודים כאן. עמותת 'זוכרות' קמה במטרה להחדיר את תודעת הנכבה בציבור היהודי בישראל. אנחנו קבוצה של אזרחים המבקשת להזכיר לציבור היהודי את שהוא מבקש לשכוח ומשלם על שכחה זו מחיר כבד בחיים לא בטוחים ובאובדן חיים יהודיים וערביים כאחד.

היום מציינים בארץ יהודים רבים את יום העצמאות של המדינה. קשה למצוא כאלה שממש חוגגים את האירוע כי המדינה מונהגת ע"י רוח רעה של כיבוש במשך כל שנותיה שהביאה אותנו למצב האלים של ימים אלה. האידיאולוגיה הציונית הרווחת עדיין משלה את האזרחים היהודים שיכולה להיות עצמאות אמיתית במדינה יהודית. השקר הזה הולך ונחשף משנה לשנה ובשנים האחרונות, גם כשלא היו פיגועים, קשה היה למצוא יהודים שממש שמחים ביום זה. עבור הערבים, מאז שהשתחררו מההלם של הנכבה, יום העצמאות הוא תזכורת כואבת לאסון שלהם ולתוצאותיו המתמשכות. כרבע מיליון עקורים פנימיים הם אזרחים לכל דבר שנמנע מהם לשוב ולהקים את בתיהם באדמותיהם. נכון, את גלגל ההיסטוריה אי אפשר להשיב לאחור ולעולם לא ניתן יהיה לפצותכם באופן מלא ולהחזיר את כל האדמות לבעליהן החוקיים. אבל המדינה חייבת להציע פיצוי הוגן על רכושכם שנלקח ולסייע לכם להקים את בתיכם על חלק מאדמותיכם.

כאן במיסכה אנו מציבים היום, יחד עם עקורי הכפר, שילוט ראשון שמכריז בערבית ובעברית על החיים הפלסטיניים שהיו כאן. זה ביטוי של התנגדות לניסיון להעלים מנוף הארץ ומתודעת אזרחיה את הכפרים הפלסטינים שנהרסו. אנחנו מאמינים שיהודים וערבים יוכלו לחיות כאן יחד כאזרחים שווים רק לאחר שהסבל הפלסטיני יקבל הכרה ממשית בציבור היהודי. כשתושבי האזור היהודים יכירו את ההיסטוריה של מיסכה ויראו את השילוט המציין את הכפר אולי גם יתחילו להכיר במחיר אותו שילמתם ואתם ממשיכים לשלם על היותכם פליטים במולדתכם. אולי אז גם ייקחו היהודים אחריות על השינוי שחייב לקרות כאן. ואולי גם יבקשו לחיות שוב כשכנים טובים כמו בעבר של הכפר מיסכה.