להלן קטע מתוך חוות דעת פסיכיאטרית: "מדובר בגבר בן 80 (...) לא מוכר כסובל מתחלואה פסיכיאטרית (...) ברקע היה בכלא בריטי מנדטורי (?), לחם במלחמת העצמאות, סובל מזיכרונות קשים ומודחקים מהמלחמה (...) בהכרה מלאה, התמצאות חלקית, ליקוי במיקום, חושב שנמצא במחנה בריטי או בבית קברות. (...) מחשבות שווא של רדיפה, "הצוות רוצה לגנוב לי דם לגנוב לי אברים" (...)
בתחילת יוני 2009 הגיעו אלי למשרד גבר כבן ארבעים יחד עם אימו. הוא יצר איתי קשר כדי שאנסה לסייע להם להתחקות אחרי מעשיו של אביו בתקופת המלחמה ב-1948. אביו מת לאחרונה, כשהיה בן 82, וגרם לשניהם סבל רב, טרור של אלימות פיזית שנמשך שנים ארוכות. הם חושדים שהתפרצויות הזעם הפתאומיות שלו היו תגובה לטראומה שחווה כחייל בכיבוש אלליד (לוד) ב-1948. בקריאה באתר של זוכרות החוא מצא תיאורים של מעשי טבח, ביזה ואונס. האב לא סיפר להם מעולם ובאופן ישיר על מעשיו בעת כיבוש לוד אך לפני מספר שנים שיתף את אחי אשתו בדיווח לא מאד ברור על השתוללות שלו ושל חיילים נוספים בלוד בזמן הכיבוש במבצע דני. הבן אמר לי ש חושד שאביו השתתף במעשי טבח, ביזה ואונס של פלסטינים. בתום כיבוש לוד ערק אביו מהצבא לחודש ימים וכשחזר הועמד למשפט בבית דין צבאי. בעדותו במשפט טען ש"חש ברע ושכב חודש בבית" . "מדוע הוא חש ברע?" שואל אותי בנו ועונה "אני חושב שזה בגלל דברים נוראיים שעשה". מעשים אלו גם גרמו לו לפחד להיפגש עם פלסטינים מהגדה ומעזה אחרי הכיבוש ב-1967 פן יזהוהו ויבקשו לפגוע בו כנקמה על מה שעולל ב-1948.
לא צריך להיות איש מקצוע בתחום הנפש כדי להבין שאם אדם ביצע מעשים כאלה משהו נשרט בו והוא עלול להתנהג באלימות כלפי אחרים ואולי גם כלפי עצמו. מה שהפתיע אותי היה שבנו ואשתו חושבים שדווקא באירועי 1948 בלוד, טמון המקור של הטראומה שחווה אביהם והם טרחו להציג בפני עשרות מסמכים שהקשר בינם לבין התזה שלהם בד"כ קלוש למדי.
במקרה הפרטי שלהם, הנכבה הפלסטינית, הזוועה האנושית שפגעה ועיצבה את חייהם של מיליונים, היא גם המקור לסבל מתמשך של אלימות מצד אב המשפחה. כך הם מבינים את מה שעברו וכיום הם מנסים לשחזר את קורותיו באותם ימים בלוד.
אני מבקש לתאר ולנתח כאן סדרה של אירועים פרטיים כדי לטעון שיהודים בישראל נוטים להדחיק את הנכבה הפלסטינית ויחד עם זאת יש לה יותר ויותר סימנים והתפרצויות, מה שנהוג לכנות "תסמונת פוסט טראומה". בהכללה ניתן לטעון שגם ישראלים שלא מכירים או של חוו באופן ישיר את את הנכבה פועלים ע"פ הדפוסים הנ"ל במקרים רבים. במסגרת זו לא אבסס את ההכללה הזו בין אוסף המקרים הפרטיים לבין הקולקטיב הטראומטי אבל באופן גס למדי נדמה שאת מקורות החיבור הזה אפשר לאתר בתחושת האחדות הרבה יחסית בחברה הישראלית-יהודית בכל הנוגע לשאלות הבסיסיות של הסכסוך: המלחמה ב-1948, ההצדקה להקמתה של מדינה יהודית, סוגיית הפליטים הפלסטיניים, חוק השבות ליהודים מול זכות השיבה לפלסטינים. בסוגיות האלה יש קונצנזוס רחב בין יהודים בישראל ומקורו, בין היתר, נעוץ ביחס לנכבה הפלסטינית.
מי שעוסקים בנכבה הפלסטינית יודעים לא מעט על הטראומה שחוו וחווים הפלסטינים אבל מה הטראומה הזו עשתה לישראלים היהודים? קשה להכליל ולייחס התנהגויות מסוימות לתוצאות הכיבוש והאלימות שהופעלה כלפי הפלסטינים ב-1948, אולם ניתן לזהות תגובה אחת עיקרית שהיא ההדחקה. ימיה כימי המדינה. היא החלה בעצם אירועי הנכבה.
להלן שתי דוגמאות להדחקת הנכבה מאז ומעכשיו: מפקד ש"י באזור הגליל מספר כיצד שרף את סרט הצילום ממצלמתם של אנשי או"ם שתיעדו את גופות הפלסטינים הירויים בראשם במג'ד אל כרום באוקטובר 1948 . ודוגמא מימינו לתגובה להרס הכפרים הפלסטינים: מיכל קטורזה, אחראית על השילוט בקק"ל, מספרת בראיון על יערות קק"ל והשלטים שמציב: "לא כתבנו בשלטים שגירשנו אותם (את הפלסטינים, א"ב). וגם לא כתבנו שהם יושבים במחנות פליטים. (...) בכלל אני מציעה לא להעלות בתקשורת את הסיפור הזה שהוא מאד רגיש. ועדיף למען המטרה לא לעורר את הסיפור הזה בכלל. (...) למעשה חלק מהפארקים של הקרן הקיימת נמצאים על אדמות שבהם היו בעבר כפרים ערביים והיערות הם כדי להסוות את העניין" .
אפשר להסתיר, להסוות ולהדחיק בצורות מגוונות אבל מה תוצאות הטראומה של המחוללים את הנכבה?
בטקסט העוסק ב"לחץ פוסט טראומטי" מוגדר כך אחד התסמינים למצב זה:
חוויה-מחדש של האירוע הטראומטי. שמעידים עליה פלאשבקים, סיוטים, ותגובות רגשיות ופיזיות מוגזמות לדברים שמזכירים לאדם את האירוע "טריגרים״ .
מה קורה לאותם חיילים שירו בראשי פלסטינים לעיני קהל של מאות במרכז מג'ד אל כרום? מה קורה למי שכתב בפקודה לכיבוש הכפר הונין שיש "לפרוץ לכפר הונין להרוג מספר גברים..." , באופן פשוט וברור, בפקודה מראש. אנחנו לא יודעים על טבח בהונין אז אולי לפחות הטראומה בעקבות ירי בחסרי מגן בהונין נחסכה מכמה מהכובשים.
פקודה ברורה לטיהור אתני ניתנה במרץ 1948. מטרת הפרויקט הידוע  כתכנית ד' של ההגנה היתה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי. כלומר לכבוש מקסימום שטח ולהותיר בו מינימום ערבים. לשון הפניה למפקד בשטח ברורה: "בכיבוש כפרים באזורך, אתה תחליט – האם לטהר או להרוס אותם – בהתייעצות עם יועציך לענייני ערבים... הינך רשאי להגביל – ככל שתוכל – לטיהור, מבצעי כיבוש והרס של כפרי אויב."
למעלה משישים שנה אחרי הנכבה יש מי שמבקש לבדוק מה עשה אביו בכיבוש ב-1948 ויש מי שכותבת פקודה לתכנית ד' מעודכנת ומקוצרת. רבקה שמעון כותבת בעלון "שבת בשבתו" ביולי 2008 כך: "כשם שאנו בודקים בהתלהבות תולעים בסלט כך נכבוש את הארץ, בדקדקנות, בהתלהבות, בחשק, באימה וביראה, שלא נשאיר שום נשמה."  לא צריך דמיון מפותח מידי כדי לזהות את רוחה של תכנית ד' מ-1948 מתגלגלת בהצעותיה המעשיות של גברת שמעון. ההתלהבות והדקדקנות בהן היא מציעה לכבוש ולחסל את הערבים בהחלט היתה קיימת אז כשגירשו 60 כפרים תוך ימים ספורים ב"מבצע חירם" באוקטובר 1948. לשון אחרת, המלצתה לגרש ולהרוג את כל הערבים מהארץ מתיישבת היטב עם מה שכמעט הושלם בנכבה. לדעתי ניתן לראות בכתיבתה לא רק המלצה לעתיד אלא אף שחזור בלתי מודע למה שנעשה בפועל בעבר, גם אם לא בהצלחה מלאה.
אבל גם אצלה אינסטינקט ההדחקה של הנכבה עדיין פעיל באופן מפתיע. אחרת כיצד ניתן להבין את המשך המלצתה ש"גם את הנקבות עלינו להשמיד - שלא יישארו לנו עמותות 'זוכרות' - מציבות שלטים - כביכול שלהן הארץ" . היא מתייחסת לפעולה של זוכרות להציב שלטים לציון היישובים הפלסטיניים שנהרסו בנכבה. מפתיע במידת מה למצוא בטקסט כה אלים שרידים של רגשות אשם וניסיונות הדחקה של האלימות. מה אכפת לרבקה שמעון שזוכרות מציבות שלטים המזכירים את מה שהיה כאן עד הנכבה או מה שיהיה אחרי הנכבה הבאה שהיא מציעה? אם מצוות כיבוש הארץ כה קדושה ומוצדקת מבחינה מוסרית מדוע היא מוטרדת מאזכור אותם מקומות שנהרסו ויהרסו? לדעתי, גם אם אתפס כאופטימיסט חסר תקנה, הדבר מעיד על רגשות אשם של הכותבת ולכן, גם על קיומו של שריד אנושיות באחד המוחות המעוותים ביותר.
שילוב מרתק של אלימות מַדחיקת-נכבה יחד עם פעולת פיוס כלפי הנכבשים הפלסטינים ניתן למצוא בסרטון הוידיאו הקצר שמתאר את הסיור שקיימה זוכרות במג'דל, היום חלק מהעיר אשקלון, בשנת 2003. בסיור השתתפו מאה חמישים איש/ה, כמחציתם יהודים ומחציתם ערבים, רובם ממשפחות פליטי מג'דל החיים בלוד. אחת הפלסטיניות המשתתפות בסיור שמה שאדיה חיג'אזי, דור שני לנכבה, נולדה בעזה לפליטי מג'דל ובגיל 16 עברה ללוד והתחתנה עם בן לפליטי מג'דל. במהלך הסיור של זוכרות היא "נפגשת" עם שני יהודים ממוצא מזרחי החיים באשקלון בשכונה בה היתה מג'דל.
כעת נצפה בוידיאו: http://www.youtube.com/watch?v=8noBKIE5Ebg
בד"כ הסיורים שזוכרות מקיימת, גם בתוך שטחים עירוניים, עוברים ללא עימותים. במג'דל הציבו פעילי זוכרות מספר שלטים. בשלט שהוסר היה כתוב "רחבת איסוף ערביי מג'דל וגירושם לעזה ב-1950". זה בדיוק מה שמבקש מסיר השלט להדחיק, להסתיר. את העובדה שהוא חי בעיר בה חיו אחרים שגורשו ממנה בכוח רק לפני מספר עשורים ושהם חיים ומזכירים לנו את העובדה הזו. היהודי לא יכול לסבול את החשיפה לעובדה הזו בשלט בכיכר העיר והוא מעדיף להסיר את השלט, להעלים את העקבות של האקט ההיסטורי האלים. כיום הוא בעל הבית, אדון הארץ בעירו והוא מבקש לקבוע מה יוזכר בה ומה לא.
אבל פעולת ההדחקה נתקלת בהתנגדות בלתי צפויה מצד אישה פלסטינית. חשוב להבליט את ההבדלים בין השניים כדי להבין עד כמה ההתנגדות להסרת השלט מפתיעה. מדובר באישה מול גבר, בפלסטינית מול יהודי, במבקרת מזדמנת למקום מול תושב קבע בעיר, בפליטה ותת-אזרחית מול אזרח מלא. נדמה לי שניתן להציע שדווקא נחיתותה בכל הפרמטרים המכריעים האלה מעניקה לה את אלמנט ההפתעה ובכך גם כוח יתר. כלומר כוחה בחולשתה החברתית או הקונבנציונאלית.
שאדיה סיפרה לי אחרי הסיור שכשהשלט הוסר היא חשה מסולקת שוב ממג'דל. למרות שלא חייתה במקום הזה מעולם, בראותה את השלטים מוצבים בעיר, מזכירים את החיים של משפחתה וקהילתה במקום הזה, לא יכלה לסבול את העקירה הסמלית הזו, של השלט. היא נחלצת להגנה על השלט ומפעילה כוח פיזי ומילולי לשם כך. גם כשהגבר מאיים להרגה אינה נרתעת ומשיבה באיום זהה. גבר נוסף מצטרף למאבק נגדה והיא לא מוותרת. הוא עובר לדבר איתה ערבית ברגע שממחיש מה היו יכולים להיות החיים באשקלון, בארץ, לולא היו מגרשים ממנה את הפלסטינים. הערבית שנותרה בפי היהודים בארץ משמשת בדרך כלל לפגוע בדוברי השפה הזו, באמצעות המודיעין והשב"כ. "מן וין ג'יאה אנתי?" כלומר, מאיפה את מגיעה בכלל?
ואז קורה הדבר המפתיע מכל. ללא כל הכנה מוקדמת הגבר שהסיר את השלט ונאבק בשאדיה אומר לה "בוא נציב אותו חזרה". לא לוקח לה יותר משבריר שנייה, כאילו ציפתה לזה, והיא אומרת לו "תחזיר אותו". הוא מציב חזרה את השלט בעזרתה ומסביר שעשה זאת "כדי שתהיה מרוצה".
עד כאן ניתן להבין שהוא פשוט נכנע ללחצה וכוח שכנועה הרב. אבל כיצד נסביר את מה שעשה אח"כ? הוא טורח ומביא לה כוס מים כדי להרגיעה. להבנתי הוא מבקש להתפייס איתה ברגע הזה. מחוות הפיוס הזו, גם היא ככל הנראה לא מודעת, אך אני מבקש להבינה כפוטנציאל של פיוס הטמון בפעולת ההכרה בנכבה. ההתמודדות עם הנכבה מביאה לשחרור מהאלימות ו/או הקורבנות האוטומטיות להן מחונכים היהודים בישראל. לשחרור הזה יש יכולת ריפוי (Healing) אישי וקולקטיבי. הכרה בנכבה מצד יהודים בישראל מניעה אותם להושיט לפלסטינים יד או כוס מים בבקשת מחילה ופיוס. הגבר הזה, המשקה את האישה, כבר אינו אותו גבר שהסיר את השלט ונאבק עימה רק דקות ספורות קודם לכן.
לאחרונה קיבלנו מייל לאתר העמותה שמראה שיש ישראלים שמבינים את חשיבות ההכרה בנכבה ומסרבים להדחיקה:
שלום,
שמי ...., סטודנטית לתואר שני בבלשנות באוניברסיטה העברית.
אני עובדת כמזכירה בסוכנות תיווך בירושלים, שכמובן גולת הכותרת של הנכסים שנמכרים בה הם ה"בתים הערביים". לפני כמה ימים יצא לי להתלוות לאחת המתווכות שהציגה בית ערבי למכירה בשכונת בקעה בפני קונים (אמריקאיים כמובן).
כדור שלישי לניצולי שואה, שחזרה לבית משפחתה הגדול ברומניה וראתה כיצד הוא חולק מחדש לדירות  בין תושבי העיר שזכו להמשיך את חייהם, הרגשתי רע, והרגשתי שאמנם בית הוא רק קליפה ריקה, אבל שבטח יש מישהו שמתגעגע אליו וחיים שלמים השתנו לאחר שנעזב.
שמחתי מאוד לראות שהנושא קיים וזוכה להתייחסות מצד אזרחים ישראליים ויהודים.
אשמח מאוד לקבל מכם עדכונים על הפעילות של הארגון. האתר שלכם מאוד אינפורמטיבי ומעניין.
בהצלחה,
(שמה)
ירושלים
אני לא רוצה לסיים בלי להזכיר את המקום הזה בו אנחנו יושבים ומדברים על זיכרון ושכחה. מלון דיוויד אינטרקונטיננטל יושב בעיבורה של מה שהיתה שכונת מנשיה, חלק מיפו. באפריל 1948 נכבשה השכונה ונהרסה במידה רבה אבל היא נהרסה סופית רק בשנות השבעים. על חורבותיה הוקמו בתי מלון ומסחר ופארק גן צ'רלס קלור ל"תפארת" הפרחת השממה. לאחרונה החלה עיריית ת"א לשמר את תחנת הרכבת של מנשיה כדי להפכו למתחם בילוי. בתחילת עבודות השימור נקרא הפרויקט "מנשיה" אבל היום גם השם הזה נמחק והוחלף בשם "התחנה".
הכנס הזה מתקיים בעיר ת"א החוגגת בימים אלה 100 שנים להיווסדה. חשוב לי שתדעו שבעיר הזו נשכחו סומייל, ג'מאסין, שייח מוונס, אבו כביר, סלמה ומנשיה, כולם כפרים פלסטינים ושכונות של יפו שהיו בשטח העיר העברית כפי שהוא היום עוד לפני היווסדה. הדחקת הנכבה עדיין ממש כאן וכך גם התגובות הטראומטיות לה.