יתכן מאד שאכן מדובר באגדה קיבוצית והחפצים שנמצאים בידי חברי עין השופט לא היו שייכים לערביי אל-כפריין ("גלגולו של תכשיט", ארנון לפיד, 2/2/2007). אז מה? כמו תמיד, האגדה, המיתוס, חשוב בהרבה מהמקור "האמיתי" שלו. האגדה מספרת על ביזה שהתרחשה ע"י לוחמי "ההגנה" בכפרים הפלסטיניים באזור עין השופט ושללה ניתן לילדי הקיבוץ. המבוגרים ראו בכך מעשה מכוער והחליטו להטמין את השלל ולהחזירו לבעליו "כשיבוא השלום", כמו שנהוג לומר. ותיקי הקיבוץ גם יודעים לספר ששררו יחסים טובים ביניהם לשכנים מאל-כפריין. את כל זה מספרים לילדי הקיבוץ הצעירים כסיפור עם מוסר השכל חשוב: גם במלחמה אסור לבזוז את אויביך.

חברי קיבוצים רבים כעסו כבר בימי המלחמה והגירוש ב-1948 על הביזה שמתרחשת בכל מקום ממנו גורשו פלסטינים או נאלצו לעזוב עקב פחד מפני הזוועה. יחד עם זאת, קיבוצים רבים קיבלו מהמדינה בשמחה את אדמות אותם יישובים פלסטינים שננטשו. חלקם אף עיבדו וקצרו את יבולי אותה שנה עצמה משדות שלא הם זרעו. כלומר את הביזה של האדמות אפשר לקבל ולהרוויח מהן ללא מוסר כליות. חפצים שונים, לעיתים חסרי ערך כלכלי כלשהו, לא יפה לקחת.

כאשר שמעתי על החפצים שנבזזו מהפלסטינים בסביבה ונמצאים בידי חברי עין השופט, הצעתי להם להשיבם. חשבתי שיש כאן הזדמנות להתחיל מהלך הפוך: מגזילה להשבה. נכון, מדובר בסה"כ במעשה סימלי, פעוט ערך כביכול, אבל זהו המהלך אותו אנו צריכים להתחיל כמעט שישים שנה אחרי הנכבה. להכיר במה שגזלנו ולהשיב את מה שניתן.

את גלגל ההיסטוריה, למשל, אי אפשר להשיב לאחור במהלך הזה. אבל ללא לקיחת אחריות על חלקנו בזוועות הנכבה לא יהיה כאן לעולם שלום. במקום לומר: נחזיר – תכשיטים, אדמות, פליטים – רק בבוא השלום. כדאי לחשוב על "נחזיר, כדי לעשות שלום".

בשבת הקרובה, 10/2/2007 אם מזג האוויר יאפשר, ניפגש באל-כפריין עם פליטי הכפר ונשמע את סיפורם. אולי יהיה בכך צעד קטן בדרך לפיוס עימם ועם צאצאיהם.