"הזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא ציוני. למחיר הכבד אותו שילמו הערבים הפלסטינים - בחיים, בהרס מאות כפרים ובפליטות - אין כמעט הכרה ציבורית. המניפולציה של כינון הזיכרון הקולקטיבי גם מונעת מהיהודים להכיר את חלקם בהרס, לשאת באחריות ולהגיע לפיוס ממשי עם הפלסטינים. סימון פיזי של הכפרים ודיון ציבורי - יהודי ופלסטיני, לחוד וביחד - יעודדו כינון שיח מוסרי יותר, ויבטאו רצון אמיתי להתפייסות".

דברים נכוחים אלה )ראו הרחבה במסגרת(, נכתבו על-ידי איתן ברונשטיין, חבר קיבוץ בחן לשעבר, מחנך בבית הספר לשלום ביישוב נווה-שלום. ברונשטיין כתב מאמר ארוך ומנומק בשם: "דיבוב הזיכרון המושתק - פרויקט סימון הכפרים הפלסטינים ההרוסים", ובימים אלה הוא מפיץ אותו כ"בלון ניסוי" או כ"בסיס להתארגנות" הן לדיונים רעיוניים והן למעשים בשטח.

שיחי סברס כמצבה

ברונשטיין קורא במאמרו להציב שלטים בכל אחד מ- 400ויותר הכפרים הערביים, שיושביהם נעקרו בעת ולאחר מלחמת השחרור )ראו הרחבה במסגרת(, ולכתוב על כל שלט כזה, בעברית אנגלית וערבית את שם המקום, זהות ומספר תושביו שנעקרו מרצון או בכח הזרוע, נסיבות נטישת הכפר ומקום מושבם של העקורים כיום. "אנדרטאות וימי זיכרון רבים מציינים את אובדן החיילים היהודים, אך אין זכר להרס החיים הפלסטינים במרחב התרבותי ובנוף הגיאוגרפי", שב ברונשטיין ומסביר, ומזכיר אירועים בודדים שחדרו בכל זאת להיסטוריוגרפיה הישראלית הממוסדת, כמו פרשת כפר-קאסם, טבח דיר-יאסין אשר "נתפסו כפאשלות, תקלות חריגות, המחזקות את המיתוס של טוהר הנשק. לכפרים הפלסטינים ההרוסים אין כל איזכור, ובמקומות רבים אף הוענק שמם ליישובים חדשים, שהוקמו על אדמותיהם. כפרים אלה שקופים בנוף הארץ ושיחי הסברס הפוריים ברבים מהם מהווים עבורם מצבה אילמת". בהמשך מביא ברונשטיין דוגמאות לאתרים עתיקים )נוצריים בדרך-כלל לא פלסטיניים, כמובן( שעליהם, בעזרת שילוט מאיר עיניים וסימון הולם, נכתב בהרחבה, מבלי שנוכחות הכפר הפלסטיני הנטוש תבוא לידי ביטוי.

העיתוי של פירסום הדברים, סמוך לפיגועים ובעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה, מביך ומתסכל לא מעט את המצדדים ביוזמה ומתנגדיה. אבל עיתוי הולם הוא מצרך נדיר בימינו הסוערים והכואבים לשני הצדדים. "אני מגלגל את הרעיון הזה כבר זמן רב", אומר ברונשטיין, "אבל עד היום לא עשיתי עם זה כלום. עכשיו אני חושב שהגיע הזמן להרתם לפרויקט שילוט הכפרים. מעניין שהעקורים עצמם לא העלו את זה, למעט נסיונות אחדים, עקרים, להציב שלטים בכפרים נטושים. אני מבין שיש כאלה שהשילוט מאיים עליהם, מתפרש בעיניהם כמימוש ראשוני של זכות השיבה, אבל המדינה מחוייבת לדעתי לעשות את המחווה הזו. לא ייתכן לגרוע פן הסטורי זה מהתודעה החינוכית והמוסרית של תלמידי ישראל. לא כל אחד יכול להזדהות עם מצדה, יש כאלה ששיח'-מוניס היא בשבילם מחוז ילדות ולא רמת-אביב".

פנית לפוליטיקאים בבקשה שיגישו הצעת חוק לסימון הכפרים והאתרים הנטושים?

ברונשטיין: "לפני שנתיים העלה ח"כ יוסי כץ הצעה מעניינת להעניק זכות שיבה למאה אלף פלסטינים. כתבתי לו על היוזמה שלי אבל הוא לא התיחס לעניין". יש לך ציפיות בעניין מהתנועה הקיבוצית? "נראה לי שדווקא הקיבוצים, אשר על אדמתם שכנו כפרים ערביים, יכולים להתחיל במימוש הרעיון. הנוער הקיבוצי של היום מסוגר, מגלה חוסר רגישות לגורלו של האחר, ולדעתי זה יהיה טוב אם יתגייס לטובת העניין. אני בהחלט חושב על הקמת עמותה שתכלול אנשי רוח, ותדחוף לסימון 430הכפרים בכל רחבי הארץ".

לדברי ברונשטיין אין קשר בין הסימון לשאלה הטעונה והמורכבת על זכות השיבה. לשיטתו, גם הפלסטינים מודעים לכך, שרובם לא יוכלו לחזור בפועל לבתיהם, בין השאר משום שאין תמיד לאן לחזור ובמקרים רבים השטח "תפוס" על ידי יישובים יהודים. השילוט, מבחינתו, יהווה הכרה בעוול, יאפשר

אבן-פינה לזכות השיבה

עו"ד ואקים ואקים משמש כמזכיר הכללי של "ועד העקורים". ואקים מתגורר בכפר מעיליה הסמוך למעלות, עובד בנהריה, אבל ליבו נתון לכפר באסה )כיום שלומי( אותו נטשה משפחתו בשנת .1948סבו של ואקים קבור בין הריסות הכפר בבור, שהפך למיצבור אשפה של המפעלים הסמוכים. המסגד של הכפר הפך לאורוות סוסים.

ואקים מתיחס להצעה של איתן ברונשטיין ברגשות מעורבים: "אני מעריך מאוד את הרעיון, מה גם שהוא עלה אצלנו בוועד, שמייצג עקורי 65כפרים, כבר לפני זמן רב. חשוב שבני הנוער משני העמים יידעו מדוע אנחנו נוהגים לעלות לכפרים ביום הנכבה שלנו. חשוב שההחלטה על העניין תבוא משני הצדדים, ותעבור את האישורים המתאימים, כי ברור שלא כל אחד יכול לבוא ולהציב שלט כזה. יחד עם זאת אני חושש, שאם המימסד הישראלי יקח לידיו את היוזמה הוא יטה את הכתוב לצרכיו. חשוב שלא יהיו שיבושים בשמות כמו שקורה לא אחת, ושההיסטוריה לא 'תשופץ' כפי שנהוג לעשות במקומות שלכם. אני מתכוון להביא את הנושא לדיון בוועד שלנו, אבל צריך לקחת בחשבון, שאולי יהיו כיסי התנגדות מכיוון שאנשים יחשבו שעם הצבת השלט ויתרנו על זכות השיבה, ולא כך היא. בכל מקרה כמחווה סמלית זה יפה ומרגש".

אסתר סלמוביץ', תושבת נהריה וחברת כנסת לשעבר בתנועות "צומת" ו"יעד", הגיעה בגיל שנתיים עם הוריה למושב בן-עמי זמן קצר לאחר קום המדינה. המושב קם על חורבות כפר ערבי נטוש, ועד היום יש על אדמותיו מסגד. סלמוביץ' דווקא בעד היוזמה של ברונשטיין לשילוט הכפרים, בתנאי שהכתוב בשלטים יתאם את המציאות. "צריך שיהיה כתוב שם", אומרת סלמוביץ', "שהתושבים שיתפו פעולה עם הכנופיות, שרצו להעיף מפה את היהודים, שנעקרו מבתיהם באירופה וחזרו למולדת אבותיהם. ושיצויין כי העקירה היתה בשל מלחמת קיום, ורוב התושבים עזבו את הכפר מרצונם".

את יודעת משהו על גורלם של העקורים שהתגוררו במקום בו את גרה היום? סלמוביץ': "היכרתי כמה אנשים משם ואיש מהם לא גר בתנאים קשים, אלא ההיפך מכך. רמת חייהם גבוהה מאוד ביחס לאחיהם בארצות הערביות השכנות. אלמלא התססה פוליטית של גורמים אינטרסנטים, הם לא היו מעלים את הרעיון לחזור לשבת בבן-עמי, כמו שהוריי לא יחזרו לביתם ברומניה והונגריה. אני חושבת שצריך לתאר את כל התמונה, ולא לשחק לידיהם של הפלסטינים". בניק שילה, חבר יגור, היה בתקופת כהונתו של פרס כראש ממשלה, יועצו לענייני ערבים. בתפקידו עסק בניק גם במיגזר הערבי ובבעיית העקורים. "אני לא אוהב את הרעיון של שילוט הכפרים, שיכול להתבצע כאקט מתבקש רק במסגרת פיוס כללי. עכשיו זה ישחק לידיהם, ואולי ידרבן אותם לדרוש דברים שלא ייענו. מדובר בתהליך של תחיית המתים, ואקט כזה הוא לא לעניין. בזמנו הסכמנו לערוך שיפוצים במסגדים נטושים ולנקות מקומות אליהם עולים לרגל. היו עדכוני שמות והוצבו שלטים בכמה אתרים מרכזיים. כמו כן הועלה רעיון להפוך את איקרית ובירעם לשני מקומות אליהם תותר זכות השיבה של גרעין מייצג, ובכך לסגור את סוגיית כפרי .48אבל ועד העקורים רוצה גם את הכפרים בגליל, עכו ויפו. לכך איש לא יוכל לתת את ידו".

עזר ארגמן, חבר חניתה ולשעבר איש מרכזי בתנועת "צומת" של רפול: "זה מאוד חשוב בעיניי לספר מה קרה בכפר באסה ליד חניתה. חשוב להדגיש שתושביו ירו על אנשי חניתה בלילה הראשון לעלייתם על הקרקע, למרות שהאדמה נקנתה כחוק וקיבלה אסמכתא גם מראש ממשלת לבנון דאז. חשוב לכתוב על השלט שיוצב על אדמות הכפר שאיננו קיים, כי כאשר חברי חניתה שאלו את אנשי באסה מדוע הם בורחים היתה התשובה: 'כי אנחנו פוחדים שתעשו לנו מה שאנחנו היינו עושים לכם, אם ידנו היתה על העליונה'. בלי להזכיר את כל זה המציאות תוצג באופן מעוות. מה לעשות ששכנינו הערבים אוהבים אותנו רק במשרפות ותלויים על צלבים".

כל פליט מחפש שורש

עפרה פיסצקי, "אשת שמאל אמיתי" כהגדרתה, וחברת מעלה-החמישה, תומכת בתוכנית שיזם איתן ברונשטיין. "זה רעיון חשוב מאוד", היא אומרת, "ולדעתי עלינו להכיר גם באמצעות השלטים במה שקרה. כמו שאנחנו, כיהודים, רצים לפולין ומחפשים אחר הרחוב, הבית, בית הכנסת - כך גם הפליטים צריכים מקום אליו יוכלו לעלות ולהיזכר. גרמנו עוול נורא לערביי הארץ ולא ראינו את הצורך הנפשי והרגשי שלהם בנחלת אבות. לא מזמן הייתי בלטרון. זה מזעזע לראות שאפילו חורבות צלבניות מסומנות שם וכפר גדול פשוט נמחק ולא מוזכר בשום דרך".

פרופסור אורן יפתח-אל, בן קיבוץ מצובה וראש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת באר-שבע, חקר וכתב רבות על הבעיות החברתיות והכלכליות של המגזר הערבי. יפתח-אל, תומך - אם כי בהסתיגות מסויימת - בשילוט הכפרים הנטושים. "אני בעד הרעיון, למרות שאני חושב שהבעייה היא לא אם לסמן או לא לסמן. אם מישהו חושב שאפשר לסיים עניין בשילוט, אז הוא תמים ומטעה. ישראל לא מתמודדת עם בעיית הפליטים ומכאן שאינה יכולה לפתור את בעיית הפלסטינאים. הכוונה של ברונשטיין אולי טובה, אבל התהליך צריך להיות עמוק ולהחזיר את הדיון לשאלות כמו: למה יצאו העקורים? למה לא נתנו להם לחזור לכפרים? מי היה האחראי למה שאירע? אם כל צד יגלה הבנה עשינו צעד חשוב".

לדברי פרופ' יפתח-אל שלט לא יספיק לעקורים, והוא מציע "במקרים מסויימים יש מקום לשיקול דעת באשר להחזרתם של עקורים לכפרים בהם לא מתגורר איש. במקרים אחרים, כשאין לאן לחזור היות ויהודים מתגוררים שם, צריך לדאוג לפיצוי כספי. פליטים מחוץ לגבולות המדינה צריכים להיות מטופלים על-ידי גוף בינלאומי. במסגרת המכלול הזה ניתן לסמן גם את הכפרים ולדאוג למצב המסגדים". עמדות אנשי השמאל והימין המצוטטים בכתבה מעידים כי עוד רחוקה הדרך להסכמה על הרעיון אותו הגה ברונשטיין. השאלה האם מתוך היוזמה ייעשה מעשה או שהקריאה לשילוט ולפיוס תיקבר תחת הריסות היחסים עם הפלסטינים - נשארת בינתיים פתוחה.