בקיץ 2010 התבקשתי לערוך יומן רב תרבותי למכללת תל-חי בה למדתי. במסגרת ריבוי החגים והמועדים של הדתות, התרבויות והזהויות השונות המאפיינים את הסטודנטים במכללה, צוין גם יום הנכבה ביומן השנתי שחולק לכל הסטודנטים. להפתעתי הרבה הדבר עורר סערה ואפילו כמה התנגדויות מבית ומחוץ. שני סטודנטים פרצו בכעס אל משרדי אגודת הסטודנטים ודרשו הסבר לציון יום הנכבה (וגם יום האדמה), ימים שחשובים באופן אישי לפחות ל 13% הסטודנטים הערבים שלומדים במכללה.
כשפנו אלי בהיסטריה ובכעס על כך שהרסתי את כל השנה, קפאתי. התגובה הראשונית שלי הייתה אשמה. היה לי ברור שעשיתי משהו רע למרות שבפועל מראש היה ברור לכולם שהיומן הולך להיות רב תרבותי ושזו האג'נדה שלי. אחרי שנרגעתי וחשבתי על זה בשיקול דעת, הבנתי שלא עשיתי משהו לא בסדר. פעלתי בשקיפות וביטאתי את מי שאני. הרגשתי רע רק כי זה מה שכולם רצו שארגיש: רע לשים את הנכבה הפלסטינית לצד העצמאות הישראלית, רע לחשוב שהתחושות של כולם שוות. זה ממש לא בקונסנזוס.
כששאלתי למה בעצם זה לא בסדר קיבלתי תשובות שפירשתי כשוביניסטיות, כגון “את ידעת שזה לא בסדר”. אף אחד לא התייחס לנכבה עצמה ולמה בכלל חשוב לציין את התאריך ביומן של סטודנטים בעלי רקעים מגוונים. בטח ובטח שלא התייחסו לתגובות של הסטודנטים הערבים שהתרגשו מציון היום החשוב להם ולנרטיב המשפחתי והלאומי שלהם.
חודשים אח"כ כשביקרתי במשפחה של חברה ערביה מהמכללה, הוצגתי כמי שכתבה ביומן את יום הנכבה. הן חייכו אלי בחום והתרגשתי. הבנתי כמה שזה היה חשוב וכמה שזה אמיתי לכל כך הרבה אנשים שהיו לשקופים בעיני הרוב.
כמו כל סערה, גם זו נרגעה, אך הזיכרון שלה נשאר. סטודנטים שהתנגדו לציון תאריך יום הנכבה ביומן שלהם הרגישו פגועים, מותקפים ומואשמים. סטודנטים ששמחו לראות את ציון יום הנכבה לראשונה ביומן של מוסד לימודי בישראל הופתעו מחבריהם לכיתה והתקשו להבין את הבעייתיות. אך הרושם הברור ביותר שנותר הוא שכמעט כולנו לא באמת יודעים מה מסמל יום הנכבה. איך זה שהמילה "נכבה" מעוררת התנגדות חזקה כל כך ועם זאת התרגשות רבה.
הצעתי לעמותת זוכרות לפתוח קבוצת לימוד על הנכבה באזור תל חי. אחרי כמה שבועות של תליית מודעות פרסום (ותלייתן שוב לאחר שנתלשו), התקיימה הפגישה הראשונה והיא הייתה מעניינת ומרגשת. סוף סוף אנחנו נפגשות ולומדות בצורה מסודרת מהי הנכבה הזו שמסעירה את כולם בעוד שאנחנו חושבות שמדובר בהיסטוריה חשובה השייכת גם לנו.
קראנו טקסטים שנכתבו על מלחמת העצמאות הישראלית והנכבה הפלסטינית, התבוננו בתמונות ישנות ועדכניות וצפינו בסרטי עדויות מהתקופה. היו מפגשים קשים והיו גם וויכוחים שלא באמת הסתיימו אך נוצר מרחב בטוח לקבוצה מגובשת של נשים סקרניות ורגישות אחת לשנייה.
כעבור כמה שבועות של מפגשים התפרסמה בתקשורת המקומית כתבה על קיומה של קבוצת הלימוד על הנכבה באזור. המטרה הייתה לגרום לתושבי האזור למנוע את מפגשי הקבוצה. דיברנו על זה בקבוצה והמנחה שיתף אותנו בשיחות טלפון עם הנהלת קיבוץ הגושרים בו המפגשים מתקיימים. הם אמרו לו שבודקים אם נוכל להמשיך להיפגש בקיבוץ למרות שמדובר בהסכם עסקי וזוכרות משלמים על השכרת החדר למפגשים שלנו. כולנו היינו מופתעות. למה זה מפריע אם אנחנו לומדות ריקודי בטן או נכבה? למה זה מעניין את הנהלת הקיבוץ? חשבתי שוב על איך שהרגשתי כמה חודשים קודם, כאילו שוב דוחקים אותי לפינה וקירות החדר נסגרים עלי. החלטנו שלא נוותר ושמגיע לנו להמשיך להיפגש ולא נתן שיגרמו לנו להרגיש שאנחנו פושעות. המשכנו להיפגש בקיבוץ אם כי גרמו לנו להרגיש לא רצויות וקיבלנו הצעת אירוח מקיבוץ אחר למפגשים האחרונים של הקבוצה. אין ספק שזה גיבש אותנו עוד יותר והרגשנו כמה אנחנו חלוצות וחייבות להמשיך להיפגש לא רק על מנת ללמוד אלא על מנת להבטיח שיהיה מותר ללמוד.
עכשיו, כמה חודשים אחרי, אני מבינה קצת יותר על מה שקרה באזור שלנו סביב 1948 ואני מבינה יותר את הקושי של זיכרון קבוצתי והסתרת ההיסטוריה.

ירושלים, 23/10/2011.
ליהי השתתפה בקבוצת הלימוד של זוכרות בקיבוץ הגושרים 2010-2011.
נמשכת ההרשמה למחזור הקרוב של קבוצות הלימוד על הנכבה.