זזתי בכיסא באי נוחות והבלחתי אנחות ואמירות ממורמרות וחסרות פשר כביכול (אצלי בראש היו כל ההקשרים). הסתכלתי על בני הנוער שישבו שם לצידי בקהל, הם נכנסו למכינות האלה שנה לפני הגיוס כדי ללמוד (לא ממש ברור לי מה, או מה ההבדל בין מה שילמדו בהן לבין מה שלמדו 12 שנה במערכת החינוך?), ותהיתי על עצמי כנערה. הייתי נערה חושבת, מעורבת בקהילה, מאוד פעילה, יוזמת ומובילה והייתי בטוחה שחייבים חייבים להתגייס, שחייבים לעשות הכל למען המדינה הזאת,  שצריך כל הזמן להודות לחלוצים שהקימו אותה בשבילי כדי שלא תהיה עוד שואה. הרגשתי בכל כולי שצבא הוא חלק מהתהליך המופלא הזה של ההתבגרות, שזה חובה כישראלית, שזו זכות ושלא משנה מי את/ה או מה את/ה ומה היכולות/כישורים/נטיות שלך - את חייבת חייבת לתת משהו. תהיה טבח אם לא נוח לך בשדה הקרב. לא חושבת פעמיים, לא מטילה ספק. פשוט שותה בצמא כל מה שנאמר לי אי פעם. שיש לנו אויבים, שהם גוף אחד גדול ואכזרי, שהכל קשור: נאצים-ערבים-פיגועים. שאין דרך אחרת מאשר אלימות. 

תהיתי איך בדיוק קרה אצלי השינוי. מתי העזתי לשאול? לפקפק? לא יודעת, בצבא? (שהיה פשוט סיוט?) כנראה באקדמיה, כשהכרתי פלסטינים. כשהתבגרתי קצת. כשנפקחו לי העיניים. כשהבנתי מה זה פמיניזם והכל התחבר לי. זה היה תהליך ארוך וקשה אבל הוא היה ועדיין יקר לי מאוד.

ואז חשבתי, מה החניכים האלה חושבים עכשיו? כשמגיע לפה איתן מ"זוכרות", וברגע אחד מנחית את הכל - היה פה גירוש, היה טיהור אתני, היה טבח, היה אונס. זאת עובדה. עכשיו תחיו עם זה. והוא גם הוסיף ואמר (לא במילים האלו בדיוק) - המיליטנטיות פוגעת בכולנו, גם בנו "החזקים" השולטים פה, ראו איך אתם חיים פה בישובים סגורים ומוגנים עם גדרות ושערים ושומרים עם רובים!

חשבתי, איך יוכלו לעכל מה שלקח לי כל כך הרבה זמן, כאב וחקר אמיתי, ברגע אחד או בשעה של דיון? אין מצב, בטח בעוד לידו יושב בחור שמדבר את השפה שלהם - שמספר על המגניבות שבקרב מגע, שבלהיות מושבניק עובד אדמה שמגן על האדמה שלו. שמדבר על מן גאוות יחידה כזאת שבלהיות יהודי-ישראלי-חילוני-קוּל כזה, זה בטח היה יותר כובש אותי בתור נערה. ובוודאי מעצים את הרצון להתגייס, להיות חלק מהמארג הזה, לזכות בעצמי להיות חלק מהגאווה הזאת.

יצאתי מיואשת. בחיים לא נצא מזה. נמאס מתהליכי עומק ארוכים ומייגעים, שבהם מסבירים שוב ושוב עובדות, דברים שהיו, מנסים למחוק את כל האינדוקטרינציה שהושקעה בנו שנים בתוך מערכת החינוך הציונית ("היו פה רק ביצות וחולירע!"), נמאס שהיהודים בארץ צריכים זמן ל"עכל" את הדברים, די, באמת, צריך לעשות שינוי. וגם שאלתי את איתן בסוף "איך יש לך כוח לזה?" איך יש לו כוח שוב ושוב לראות ולשמוע את הרוב? את הדעות שטופות המוח האלו? את ההתנהגות הפאסיבית הזאת שלא שואלת שאלות, ויותר מזה - את המיליטריזם, את האלימות, את הגזענות והשנאה?
זאת שאני הייתי בה.