ב-14/5/2012 התקיים טקס זיכרון לנכבה באוניברסיטת תל אביב. זו הפעם הראשונה שאירוע טקסי לנכבה מתרחש ביום הנכבה במרחב ציבורי מרכזי, בקמפוס אוניברסיטאי ישראלי, בהשתתפות ישראלים וערבים כה רבים.

האירוע זכה לתשומת לב תקשורתית רבה בכל ערוצי הטלוויזיה, רדיו ואינטרנט. יוזמי הטקס הם סטודנטים מתא חד"ש באוניברסיטה והובילה אותו נועה לוי. עמותת זוכרות סייעה ונתנה גיבוי והשראה לאירוע.

אחד מרגעי השיא בטקס היה כשסער סקלי הקריא טקסט יזכור לנכבה:
 
יזכור
התכנסנו כאן היום, יהודים וערבים, כדי לזכור את האסון הפלסטיני, את הנכבה.
את ההרוגים, את המגורשים מכפריהם, את הנסים על נפשם, שלא ניתן להם לשוב לבתיהם, שהפכו לפליטים בארצם, ובמחנות הפליטים בניכר.
ביום זה, אנו מציינים 64 שנים לכאב ולהשתקה, להצמדות לקרקע ולהקרעות מעליה, לאיבוד צלם האנוש, לרמיסת הזכויות של אלה שכאן ושל אלה ששם.
530 כפרים פלסטינים נעקרו. חלק מתושביהם גורשו. חלקם נהרגו. חלקם ברחו מאימת ההרג, ולא אפשרו להם לחזור. 95% מאוכלוסיית הערים, ובסך הכול יותר מ 750,000 הפכו לפליטים.
בתי הקולנוע נשארו מיותמים. בתי הדפוס הערביים נחרבו. אולמות התאטרון והמועדונים נתרוקנו. מספרי הסיפורים בבתי הקפה נדמו. המרחב הפוליטי והתרבותי במזרח התיכון נקרע ופוצל, ערבית הפכה שפה זרה בארצה. 
זהו האסון שכונן את מצב המלחמה בו אנו חיים. זהו האסון שנאסר עלינו להכיר בו, שעם השלכותיו לא התמודדנו עד היום. בעקבותיו החלו המשטר הצבאי, הפקעת האדמות, האפליה, הנישול והדיכוי הפוליטי, משטר של שווים ושווים פחות, של אזרחים ואזרחים סוג ב'.
ובנוסף לכל אלו, התמלאו מחנות הפליטים. אנחנו מסרבים לשכוח את הפליטים.
כבני אדם מוטלת עלינו החובה לזכור ולא לשכוח.
כי הסיפורים של כולנו שונים, אך החיים והחירות של כולנו קדושים.
יזכור עם ישראל, יזכור עם פלסטין, נזכור, בני האדם. 

סטודנטים פלסטינים סיפרו את קורות הנכבה בכפריהם:

אני רסול סעדה, במקור מהכפר מעאר. ביוני 48' תושבי מיעאר הותקפו על ידי הכוח הצבאי במסגרת המאבק המזויין בגליל המערבי. טנקים נכנסו לכפר, ואזור הכפר הוכרז כשטח צבאי. תושבי מיער בחלקם ברחו ללבנון, וחלקם מצאו מקלט בכפרים באזור. לאחר שלושה חודשים שבו תושבי מיעאר, שחשבו שלאחר שהמצב הקרבי נסתיים הם יוכלו לחיות שם בשקט. באוקטובר הצבא נכנס לכפר שנית והעלה את התושבים על משאיות שפרקו אותם בסוריה ובלבנון. בתחילת 1949 תושבים נוספים שהיום בכפרים מסביב שבו לבתיהם וגורשו בפעם השלישית, לכפרים שבסביבה. בפעם הזאת הצבא הרס את בתי הכפר. רק אחרי 25 שנים, בשנת 73 משפחתי יכלה למצוא מקום קבוע לגור בו, שפרעם, העיר שבמרחק חצי שעה נסיעה ממיעאר. לפני מספר שנים המועצה האזורים משגב החליטה להרוס את בית הקברות של הכפר ולבנות עליו שכונת מגורים של יעד, מושב יהודי סמוך שנבנה במקום בו עמדו בעבר בתי הכפר. תושבי מיעאר העקורים נפגשו עם תושבי יעד, ולאחר שהסבירו להם את התנגדותם לבניית שכונה חדשה על בית הקברות של אבותיהם, פנו יחדיו תושבי יעד ומיעאר למועצה האזורית בבקשה להזיז את התוכנית אל מחוץ לשטח בית הקברות. הסיפור של מיעאר מהווה ביטוי לאפשרות ההכרה בעוול וחיפוש הדרכים לתיקונו ללא ביטול האחר ומתוך שיתוף פעולה בין העמים. 

אני, רולא ח'לאילה, מהכפר מג'ד אל כרום. משפחתי גורשה מהכפר ב- 1949. ההגנה הגיעה וריכזה את כל התושבים במרכז הכפר. שני תושבים נהרגו ללא כל התגרות, כדי להפחיד את כל השאר. ידיהם של הגברים נקשרו, והם הועלו, עם הנשים והנוער, לתאי המטען של משאיות צבאיות. המשאיות שפכו את סביי משני הצדדים בעיר זרעה בירדן. סביי משני הצדדים לא השלימו עם העקירה, ויצאו למסע בן 3 שנים ללבנון, וב- 1952 הצליחו לבסוף "להסתנן" בחזרה לבתיהם. לכן אני חיה היום כאן, ולא במחנה פליטים. 

אני, רובא סאלם, מהכפר מעלול, שליד מגדל העמק. הכפר עומד ריק עד היום, ולידו הוקם מחנה צבאי, ולכן איננו יכולים להסתובב בו באופן חופשי. ב- 15.7.1948 הגיעה לכפר הידיעה על הגרוש מיפו. באותו הערב נהרג תושב הכפר מכדור רובה בראשו בביתו. החיילים על הגבעה ממול פתחו באש על כל אדם שיצא מפתח ביתו. המוכתאר החליט שכל התושבים יעזבו את הכפר לשבועיים, ויחזרו עם שוך הקרבות. מעולם לא התאפשר לנו לחזור. המשפחות נקרעו וחיות היום בין יפיע, נצרת, ארה"ב, ירדן. סבי שומר את המפתח לביתנו הישן עד היום הזה. 

אני ג'יהאד קיאל, משפחתי באה מהכפר בירווה שבגליל. בזמן המלחמה הכומר הנוצרי אמר למשפחתי שלא לעזוב את הכפר, אך התושבים יצאו מהכפר בהוראת צבא השחרור הערבי, שהבטיח שיוכלו לחזור את בתיהם תוך שבוע. אחרי שבוע כומר הכפר אסף את האנשים ושכנע אותם שהצבא לא יאפשר להם לחזור, ושכנע אותם לחזור לבתיהם. תושבי הכפר שבו לכפר, ותוך שבוע הם גורשו שנית. הפעם, הצבא הישראלי נכנס, וכל מי שהיה לו נשק נרצח. נרצחו שלושה מתושבי הכפר. אחרי שהצבא הערבי נסוג, נשארו בו רק הלוחמים מהכפר עצמו ומהכפרים הסמוכים. לא היתה להם דרך להתגונן מפני הצבא הישראלי, והם יצאו לכפרים הסמוכים. אחרי חודשיים במג'ד אלכרום, המשיכו לג'דיידה, שם אנו יושבים עד היום. בכל שנה ביום זיכרון הנכבה אנו נוסעים לבירווה, לשמר את הזיכרון של חיינו המקוריים. מבני בית הספר והמבנים הציבוריים בכפר נהרסו, וגם את בית הקברות ביקשו להרוס, ולבנות עליו רפת. לפני שלוש שנים הצלחנו לעצור את ההריסה בבג"צ. רק בית הקברות נשאר מאחור. מושב אחיהוד וקיבוץ יסעור יושבים על אדמותינו. 

אני רנא רסלן, מהכפר עאבלין. הפלאחים בכפר היו יוצאים לאדמות ועובדים בהן כל היום, כשהנשים והילדים היו נשארים בבית. יום אחד באו לכפר חיילים והחלו לגרש את הפלאחים. החיילים ירו באויר, והמשפחה של סבא שלי ברחה, יחד עם רוב משפחות הכפר. סבתי היתה בהריון בחודש השביעי, ולכן סבי וסבתי היו בין היחידים שנשארו. כל שאר משפחתי חיה היום במחנה פליטים בלבנון. כשתושבי הכפר האחרים נמלטו, סבי וסבתי הסתתרו עם המעטים שנותרו מהכפר בתעלה תת קרקעית. כשיצאו סבי וסבתי מהמסתור, ביתם היה הרוס, הם הוכרזו נפקדים והאדמה הופקעה. כדי לבנות בית חדש היה עליהם לרכוש מחדש את אדמתם שלהם מהמדינה. האדמות של משפחתי הופקעו כולן, האדמות שהיו עיקר פרנסתנו. 

אני רוזלין חוסרי מהכפר הושה בגליל, בין שפרעם ועאבלין. הגיע לאוזני תושבי הכפר השמועה על המתרחש בסביבה, בכפרים ובעיירות הסמוכות. הגיעו שמועות על הרג וגירוש התושבים. אז קמו האנשים, יצאו מהכפר והתפזרו בערים ובכפרים שמסביבו. משפחתי הקרובה הגיעה לאום אלפח'ם, וסביי וסבותיי חיו בבתי קרוביהם, ונשארו שם. משפחתי המורחבת התפזרה בכל קצוות תבל, וקרובי נחלקו לפליטים פנימיים ופליטים חיצוניים. אנו, הפליטים הפנימיים, איבדנו את בתינו, אדמותינו, ובני משפחותינו. קרובינו חיים היום במחנה הפליטים ירמוכ שבסוריה. על אדמות כפרי הוקם מושב יהודי. 

אני, ג'בר בסל, גר כיום בכפר ג'דידה אלמכר. משפחתי נעקרה ב-48', מהכפרים הסמוכים בירווה ודאמון בגליל המערבי. באפריל 48' הצבא הישראלי כבש את הכפר בירווה וגרש את תושביו, והשאיר אחריו הרוגים רבים. תושבי דאמון לא חיכו לתורם, והצטרפו אל תושבי בירווה ושאר הכפרים הסמוכים. הצבא תפס את הנמלטים והעלה אותם על משאיות, שפרקו אותם בלבנון. חלקם הצליחו לברוח ולהתיישב בג'ולס ובג'דיידה. החלק ממשפחתי שהושלך בלבנון הצליח "להסתנן" בחזרה ב- 1951, ולהצטרף אל הקרובים בכפר ג'דיידה. בג'דיידה 90% מהתושבים הם עקורים, והכפר הפך למעין מחנה פליטים בתוך ישראל. הישוב נמצא עד היום בראש רשימת הישובים מוכי האבטלה בישראל.

איתן ברונשטיין מזוכרות הקריא קטע מעדותה של מג'דולין בידס, פליטה מהכפר שיח מונס, שאוניברסיטת תל אביב בנויה על חורבותיו ומסרבת עד היום להציב שלט שיאזכר את הכפר בתחומה.

הציבור עמד לדקת דומיה לזכר הנכבה.

אירוע זה היה אחד הרגעים החשובים בתולדות המאבק על זיכרון הנכבה ונגד הכחשתה במדינת ישראל.



טקס לנכבה באונ' ת"א / Nakba ceremony TLV University



טקס לנכבה באונ' ת"א / Nakba ceremony TLV University



טקס לנכבה באונ' ת"א / Nakba ceremony TLV University