חבל שמחמוד עבאס מיהר לוותר על זכות השיבה האישית שלו ועל זכותם הקיבוצית של כל הפליטים הפלסטינים. אם אין ברצונו לשוב, די היה בהצהרה שינהג כך אחרי שתוכר זכותו לשוב - זכות שהוא בוחר לממשה לא בשיבה בפועל אלא באפשרות לבקר בעירו, לקבל פיצויים, וכו'.

הכרה בנכבה מחייבת הכרה בזכות השיבה, אך אין זה אומר בהכרח שכולם אכן ישובו. בדיוק כפי שכיום יש לכל יהודי העולם "זכות שיבה" אך לא כולם בוחרים לבוא למדינה היהודית, כך בעתיד, כשתוכר זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, יהיו שיבכרו לא להגר לפלסטין ההיסטורית. יהיו גם כאלה שיעדיפו לשוב למולדת, אך לאו דוקא לביתם בצפת או ביפו. אולי יעדיפו לגור ברמאללה, למשל. בהכרזות המביכות של אבו מאזן טמון פוטנציאל מעניין של הפרדה בין הזכות לבין השיבה עצמה. כלומר, האפשרות להכיר בזכות השיבה תוך כדי בחינת המעשיות של מימוש השיבה בפועל.

השיבה המדומיינת של הפליטים הפלסטינים היא נושא שכמעט אינו קיים בשיח על הסכסוך. הרוב המכריע של היהודים בישראל אינם מוכנים להעלות שיבה על דעתם, כי הם מעדיפים מדינה יהודית שבה רק יהודים יכולים להיות אזרחים מלאים. באופן מפתיע למדי, גם בצד הפלסטיני אין כמעט דיון או מחקר על שיבה בפועל. זכות השיבה זכתה למעמד מקודש, וכל ניסיון לפרוט אותה לחיים המציאותיים גובל בחילול הקודש.

באחרונה החלו ישראלים ופלסטינים לדמיין ולתכנן שיבת פליטים פלסטינים. טיפין טיפין, בהיסוס רב, אבל גם בהתלהבות ויצירתיות, לפתח רעיונות חדשים שגלום בהם פוטנציאל לשינוי השיח על הסכסוך. רעיונות אלה מבוססים על הכרה בזכות השיבה וגם על הכרה במציאות שהשתנתה ללא הכר מאז הקמת המדינה היהודית. האתגר הוא לדמיין שיבה שיוצרת מציאות חדשה, ללא עקירת אנשים מבתיהם.

בשיבת הפליטים הפלסטינים טמון המפתח לא רק לבתי הפליטים, אלא גם לחיים משותפים בשוויון בארץ אחת, ללא כובשים ונכבשים.