משחקי שיבה על אדמת שייח מוניס: איך לשחזר את הכפרים הערביים שנהרסו?

עשרות ישראלים, ערבים ויהודים, השתתפו השבוע בכנס לקידום שיבת הפליטים הפלסטינים. את הוויכוח המוכר החליף דיון מעשי על יישום השיבה

מאת: גדעון לוי ואלכס ליבק

דומה שאין משכן הולם מזה: מוזיאון ארץ ישראל, שבין חללי התצוגה שלו עומדים גם שרידי בתי האבן הפלסטיניים המרהיבים של הכפר שייח מוניס; המוסד מגדיר את עצמו באתרו הרשמי "מוזיאון רב תחומי העוסק בתולדות הארץ ותרבותה"; ואפילו הכרזות שנתלו השבוע לאורך הרחוב שבו שוכן המוזיאון דיברו על "חומר זוכר", אבל הכוונה היתה לביאנלה השביעית לקרמיקה ישראלית.

דומה שאין זמן הולם פחות: כשהנושא היחיד שעומד על הפרק הוא הגרעין האיראני; כשהאפשרות לפתרון עם הפלסטינים נראית רחוקה כתמיד; וכשצמד המלים "זכות השיבה" מאיים על הישראלים הרבה יותר מצמד המלים "הגרעין האיראני" - התכנס השבוע הכנס הבינלאומי של עמותת "זוכרות", שכותרתו היתה "מאמת לתיקון" וכוונתו המוצהרת היתה לקדם את שיבת הפליטים הפלסטינים לכפריהם האבודים.

כ–200 ישראלים, יהודים וערבים, עם כמה אורחים מחו"ל, השתתפו בכנס. זר כי היה נקלע לשם היה משוכנע שהשיבה בפתח, או־טו־טו. מישהו באכסדרה הפטיר "קצת הזוי", אבל מתחת לפני השטח פועל מיעוט זעיר של ישראלים, יהודים ובעיקר ערבים, שעוסקים בכך ברצינות רבה. פרויקט "עודנה", חזרנו, בעיצומו. יש כמה קבוצות של ערבים־ישראלים צעירים שלא רק חולמים שיבה אלא גם מתכננים שיבה, משחזרים בדמיונם את כפרי סבותיהם וסביהם וחושבים על הקמתם מחדש, דור שלישי ורביעי לפליטות.

ואמנם, החלק החזק ביותר של הכנס הזה היה חשיפתן של הקבוצות הללו, צאצאי העקורים, הפליטים בארצם, שכבר מציגים דגמים ארכיטקטוניים של כפרים שייבנו מחדש. כמה מהם אפילו עברו להתגורר בין חורבותיהם, באופן מחתרתי כמעט. במדינה שבה יש מי שמתכננים ברצינות רבה את בניית בית המקדש; שבה על כל גבעת פרא מוקם מאחז; שבה כל רגב אדמה מקודש ליהודים, יש כמובן מקום גם לאלו. אלא שבניית הבית השלישי או הקמת אין־ספור התנחלויות לא חוקיות מאיימות על הישראלים הרבה פחות מיישום החלטות בג"ץ וממשלות ישראל להשבת עקורי איקרית, למשל, לאדמתם. מסתבר שבכנסיית הכפר מתגוררת זה כשנתיים קבוצה של 15 צעירים, צאצאי העקורים, נוער הגבעות הערבי, שנחושים לבנות את הכפר מחדש.

"צדק מעברי" הוא המונח המשפטי, וצדק־צדק ניסו השבוע לרדוף (לשווא) במוזיאון. כשנציג הכפר הלא מוכר אל־עראקיב, עזיז א־טורי, שאל בזעקה למה ליהודים מותר לעבור לנגב, לקיבוצים, למושבים ולחוות הבודדים, ולבדואים אסור להתגורר בכפריהם, הידהדה השאלה בחלל המוזיאון במלוא עוזה, מזכירה ש–1948 למעשה לא נגמרה מעולם. בשלוש השנים האחרונות בקתות אל־עראקיב נבנו מחדש לא פחות מ–59 פעמים. גם זו שיבה, לאחר שישראל הרסה אותן 58 פעמים, שיא גינס לא מוכר, שמעטים בישראל שמעו עליו.

שאלת הצדק הידהדה נוכח רבבות אזרחי המדינה, שבתיהם הוחרבו בתש"ח ואחריה, שחלקם אולצו לנטוש שלא בזמן הקרבות, שלחלקם הובטח לשוב במהרה, שעל חורבות כפריהם לא הוקמו יישובים יהודיים - וישראל מתעקשת שלא לאפשר גם להם, לא רק לפליטים ולתושבי הפזורה, לשוב לאדמותיהם. למה? הם הרי לא מאיימים על "אופייה היהודי".

הפלמ"חניק שמחפש את המחר: אמנון נוימן, לוחם פלמ"ח בדימוס, פתח את יומו השני של הכנס במניפסט שכתב נגד הציונות ובעד פתרון המדינה האחת. סרטון וידיאו שהפיקה "זוכרות" והוקרן בכנס, הביא את עדותו על 1948: הוא השתתף במבצעי הכיבוש והגירוש בדרום הארץ, בין שדרות לעזה.

"מכל הכפרים הערביים בדרום כמעט אף אחד לא נלחם. הכפריים היו כל כך עניים, כל כך מסכנים, שגם נשק לא היה להם... הבריחה של התושבים החלה כשהתחלנו לנקות את המסלולים של ליווי השיירות. אז התחלנו לגרש אותם ובסוף הם ברחו לבד. הם לא חשבו שהם בורחים להרבה זמן. הם לא חשבו שלא יחזרו. אף אחד לא העלה על דעתו שעם שלם לא יחזור... גירשנו אותם בגלל האידיאולוגיה הציונית. חד וחלק. באנו לרשת את הארץ ולכן לא החזרנו אותם... אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה... למה? מפני שאני עשיתי את זה. בתקופה ההיא לא ראיתי בזה שום דבר רע. כמו שכולם חונכו, גם אני חונכתי. מילאתי את זה בנאמנות, ואם אמרו לי דברים שאני לא רוצה להזכיר, עשיתי אותם בלי לפקפק בכלל. בלי לחשוב פעמיים. כבר 60–50 שנה שאני אוכל את עצמי, אבל מה שנעשה נעשה. זה נעשה בפקודה".

הד"ר מוניר נסיבה, מרצה וחוקר מאוניברסיטת אל־קודס, דיבר על זכות השיבה של רבבות הפלסטינים שאיבדו במשך השנים את זכותם לשוב לעזה, שבה ישראל ממשיכה לנהל את רישום האוכלוסין.

אמיר משקר, בן 19, סיפר על ההיאחזות שלו ושל חבריו בכנסיית איקרית. "לא היתה כבר מלחמה, המלחמה נגמרה - ופתאום הכפר נעלם. נותרו רק הכנסייה ובית הקברות... עד היום אנחנו קוברים את המתים שלנו באיקרית. אנחנו חוזרים לכפר שלנו רק כגופות". כל מה שהוא וחבריו מנסים לטעת או לבנות מסביב לכנסייה נעקר או נהרס בידי מינהל מקרקעי ישראל. האדמה הרי הופקעה. יום אחד הניחו דשא סינתטי, דימו לעצמם איצטדיון כדורגל, שיחקו נגד אח"י נצרת - וניצחו. איקרית אלופה. "הוי טנקים ותותחים, לאיקרית אנחנו חוזרים", כתבו בכרזת הניצחון.

סלמה הייבי, בת 30, בעלת תואר ראשון בכלכלה, אם לשלושה, ישראלית תושבת כבול וצאצאית מיעאר, במטפחת שחורה ובכאפייה: "הם כל הזמן אמרו שהצעירים ישכחו. הצעירים לא ישכחו - הנה אני כאן. אני גרה חמש דקות ממיעאר ואני פליטה. האחר גר במקומך ואתה פליט. זה לא קל. כל פעם שאני פותחת את החלון אני יכולה לראות את ההר שהיה של משפחתי. אני לא שואפת לחזור לכל השטח, גם לאחרים מגיע, אבל זכות השיבה היא זכות, לא חלום, זכות שלא ניתנת למיקוח. הצליח להם ב–1948, אבל אנחנו לא נשכח. גם הדור אחרינו לא ישכח. כמעט כל יום אנחנו מבקרים שם. מיעארי שפוגש מיעארי כאילו פוגש בן דוד. אני מרגישה כאילו אני גורשתי. האדמה הזאת שלנו והיא גרמה את הכאב לאבא שלי. אני ראיתי אותו בוכה כל כך הרבה בגללה, כל פעם שאמרו ‘מיעאר’. זה לא קל. אנחנו הדור השלישי ואנחנו אומרים: די".

צעיר אחר, צאצא אל־לג'ון, הציג דימוי ממוחשב של הכפר שיקום מחדש: רחובות הולנדיים, בתי אבן מסוגננים, פרגולות, תעלות מים. מיכל רן, דוקטורנטית מאוניברסיטת שיקגו, הציגה את חזון השיבה שלה. רן מציגה תכנון שנועד לאתגר את זכות השיבה. את אל־רויס, אמרה, אפשר לבנות מחדש. איש לא גר בהריסותיו וכל צאצאיו חיים בתמרה. רן מתלבטת אם לבנות לגובה וממליצה לפתח מרחבים ירוקים ושבילים להולכי רגל.

ואז סיפר עזיז א־טורי מאל־עראקיב על שדות התבואה שמינהל מקרקעי ישראל ריסס ברעל מהאוויר בשלהי שנות ה–90, על כוחות היס"מ, המטוסים, הסוסים, הדחפורים, המג"ב והימ"מ שבאו באישון ליל, ב–27 ביולי 2010, שלושה דורות אחרי תש"ח, והרסו את כפרו, ומאז הם הורסים והורסים והתושבים בונים ובונים, שבים ושבים. וחזון הפרגולות והפרומנאדות באל־לג'ון התפוגג לו באחת.