בערב שבת, 12 באוגוסט 1949, שרתה על משלט נירים אווירה חגיגית במיוחד. שבוע של סיורים מאובקים ומרדפים אחרי מסתננים בחולות הנגב המערבי הגיע אל סיומו, ומפקד המשלט, סג"מ משה, הורה לחייליו לערוך הכנות למסיבה. השולחנות באוהל הגדול, ששימש כחדר אוכל, סודרו בשורות, מיני מתיקה נערכו עליהם, אפילו קצת יין נמזג לכוסות, אך לא בכמות מספקת כדי להשתכר. בדיוק בשמונה התיישבו החיילים במקומותיהם, והמ"מ קידש על היין. אחר כך הרביץ בפקודיו קצת דברי ציונות, עמד על חשיבות התפקיד שהם מבצעים ועל תרומתם למדינה. בהוראת סגנו, סמל מיכאל, הקריא טוראי יהודה פרק בתנ"ך. כשסיים פצחו החיילים בשירה, סיפרו בדיחות, אכלו ושתו. היה שמח.

זמן קצר לפני סיום המסיבה, בערך בתשע וחצי, ביקש המ"מ שקט. הוא קם, וכשחיוך על פניו הזכיר לחיילים את הנערה הבדווית שלכדו מוקדם יותר באותו יום בעת סיור בגיזרה. הם הביאו אותה למשלט, ועתה היתה כלואה באחד הצריפים. המ"מ אמר שהוא מעמיד להצבעה שתי אפשרויות. הראשונה - שהנערה הבדווית תשמש מעתה ואילך כעובדת המטבח של המשלט. השנייה - שהחיילים "ידפקו אותה".

ההצעות התקבלו בהתלהבות. ההמולה היתה רבה. החיילים הרימו ידיים וההצעה השנייה התקבלה ברוב קולות. "רוצים לדפוק", קראו החיילים. המפקד קבע את התור: באותו לילה הערבייה תהיה של כיתת המטה של המחלקה; ביום ראשון יגיע תורה של כיתה א'; בשני כיתה ב', ובשלישי ג'. הנהג, רב"ט שאול, שאל בהלצה: "ומה עם הנהגים? הם ממזרים?" המ"מ השיב שהם נכללים בכיתת המטה, יחד עם הסמל, המ"כים, הטבחים, החובש והוא עצמו כמובן. אל הדברים האלה הוסיף איום, שאם מי מהחיילים ייגע בנערה "הטומי (טומיגאן, תת מקלע) ידבר". החיילים פירשו זאת כאזהרה שלא לשבור את הסדר שהמפקד קבע.

להמשך הכתבה מאתר הארץ