דב ירמיה, שנולד במלחמת העולם הראשונה לחם בכל חזית אפשרית בארץ, אך בגיל 68 אולץ לפשוט את מדיו כשפירסם יומן מלחמה ממלחמת לבנון. את חבר הילדות שלו, משה דיין, שניהל רומן עם אשתו השנייה, כינה "גבר זנונים". לפני שבוע מת בן 101

בילדותו בנהלל השתתף דב ירמיה בקרבות מקלות ואבנים עם רועים ערבים שהעלו את עדריהם על שדות המושב. משה דיין, בן כיתתו, גילה כבר אז אומץ לב מיוחד והיה המוביל בקטטות.

ואולם, כפי שתיאר ירמיה בספר זיכרונותיו "צבר ללא קוצים", "הקטטות האלה לא עוררו בנו שנאה עיוורת לערבי באשר ערבי הוא ולא פחד ממנו. להיפך". מאז ובמשך רוב ימי חייו, שהסתיימו ביום שבת בגיל 101, הוא עסק במלחמה ובפיוס עם השכנים הערבים. לעיתים ירה, כבש וגירש. לעיתים ביקר במאהלי הבדואים ובכפרי הפלאחים וקשר עמם יחסי שכנות טובה - בערבית.

בעשורים האחרונים לחייו, אחרי שאולץ לפשוט את המדים, התבלט כפעיל שמאל. בערוב ימיו, כשראה הרוגים פלסטינים מתקיפות ישראל ברצועת עזה מבעד לשידורי אלג'זירה, אמר: "אין שום עתיד לצאצאים שלי בארץ הזו. אנחנו הולכים לחורבן ולאובדן".

ירמיה נולד ב-1914 אל תוך מלחמת העולם הראשונה במושבה הקטנה בית-גן ליד יבנאל. הוריו היו חלוצי העלייה השנייה שעלו לארץ מרוסיה. אביו, דוד ירמנוביץ', היה מהפכן. אמו, בלה לבית קובנר, היתה אחת מאהובותיו של טרומפלדור.  ב-1921 היתה משפחתו ממקימי נהלל, שם הכיר ירמיה את משה דיין. "גרנו באותה שכונה, חיזרנו אחר אותן בנות, התחרנו אחד עם השני, החלפנו אותן או הן אותנו", סיפר.

להמשך הקריאה של המאמר באתר הארץ לחצ/י כאן

לעדותו של דב ירמיה לזוכרות לחצ/י כאן