הזרקור שסב על צירו ומאיר בכל פעם פינה חשוכה אחרת בשדות הקטל של סוריה נעצר לרגע על המטווח הרצחני שעורך המשטר הסורי במחוז א־רוטה המזרחית, שם חיים תחת מצור יותר מ–300 אלף בני אדם. הסבל הסיטוני עורר אמנם כמה הצהרות חלולות והוליד החלטת או"ם אחת, שהצליחה להביא להפסקת אש של 90 יום, אבל האש אינה חדלה באמת. וכשמוקד אחד מושך אליו את התעניינות העולם, נותרים מוקדים אחרים בעלטה, רחוקים מן העין הציבורית ומהתקשורת, ששבעה עד להקיא מתיאורי המלחמה הזאת, במיוחד כשהמספרים הגדולים מכתיבים את הסיקור.
וכך, מחנה הפליטים אל־ירמוכ בדרומה של דמשק נשכח זה כבר, אחרי שזכה לפני כשנתיים למנת התהילה שלו. רק 5,000 תושבים, רובם זקנים, אלמנות וילדים, נותרו בבתים ההרוסים, שפעם חיו בהם יותר מ–150 אלף בני אדם. על יותר משני שלישים מהמחנה שולט דאעש, ועל היתר שולטת "הרשות לשחרור סוריה", שנודעה בעבר בשמה ג'בהת א־נוסרה. המערכה במחנה בין שני אלה מתרחשת תחת סגר כבד של הצבא הסורי, שאינו מצליח להשתלט עליו. לצדו פועלת אמנם מיליציה פלסטינית, אבל עיקר פעילותה היא הגנה על התושבים שנותרו. מזון ותרופות מגיעים במשורה, דלק לחימום אין, ועל שירותים אזרחיים אין מה לדבר.
מי שעדיין טורח לספר על מצבם של הפליטים הפלסטינים בסוריה, שאיש כמעט אינו מתעניין בהם עוד, הוא האתר של "קבוצת הפעולה למען הפלסטינים בסוריה", הפועל מבריטניה ומשתדל להעביר דיווחים עדכניים על האירועים במחנות הפליטים. על פי האתר, 3,663 פלסטינים נהרגו עד כה במלחמה. בסטטיסטיקה הטרגית של סוריה זהו נתון לא מרשים במיוחד; מספר ההרוגים הכולל מגיע כנראה ליותר מחצי מיליון. מצמררים ממנו הם הסיפורים האישיים שמקבץ האתר בפרויקט מיוחד ששמו "זה הסיפור שלי", שהחל להתפרסם ב–2017. השבוע פורסם סיפור מספר 33, סיפורו של עבד א־סלאם, שנולד בכפר עין א־תינה במחוז צפת.
להמשך קריאת הכתבה באתר הארץ לחצ/י כאן