"היו זמנים והקבוצה של אנשי "ברית שלום" היתה מבודדת בתוך היישוב [...] באותם זמנים היינו מחויבים לקיים במה משלנו. אולם הזמנים האלה עברו, ההיסטוריה הכריעה נגדנו וההכרעה נפלה על ידי גורם שאיש לא חשב ולא יכול היה לחשוב אז עליו, כלומר ע"י כך שהערבים עזבו את הארץ [...] נכון הוא שחטאים רבים רובצים על פתחי יסוד מדינתנו [...] ואם היה כאן חטא בגירוש הערבים [...] הלא כולנו שותפים בו".

דברים אלה של שמואל הוגו ברגמן פורסמו מעל דפי גיליונו הרביעי של כתב העת "נר", במארס 1950, והופנו אל עורכו, הסופר והמסאי יהושע רדלר־פלדמן (ר' בנימין). בדבריו ביקש ברגמן לתהות על נחיצותה של במה נפרדת לתומכים ברעיון המדינה הדו־לאומית לאחר שקרס בעקבות מלחמת העצמאות.

ר' בנימין היה מן המצדדים הבולטים בדו קיום יהודי־ערבי, החל ממסותיו הראשונות "פנשמיות" ו"משא־ערב" שפורסמו ב-1903 וב-1907. הוא היה ממייסדי התנועות הציוניות הדו־לאומיות "ברית שלום" (שאף ערך את ביטאונה, "שאיפותינו"), "קדמה־מזרחה", "הליגה לשותפות יהודית־ערבית" ו"איחוד". כיהודי שומר תורה ומצוות ביקש ר' בנימין לייסד את החיבור היהודי־ערבי על אדני הזיקה התרבותית והדתית ההדוקה בין יהדות ואיסלאם.

את "נר", ביטאונה של תנועת "איחוד", החל ר' בנימין לערוך במארס 1950, לאחר הקמת המדינה, שהגדירה את עצמה כמדינת לאום יהודית ששללה לחלוטין את עיקרון הדו־לאומיות שבו אחז, וביקשה להפוך את מצב הפליטות של הפלסטינים שגורשו או הוברחו מאדמותיהם בתקופת המלחמה לעובדה פוליטית מוגמרת.

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות התגבש במסדרונות משרד החוץ הישראלי השיח שהבנה את "בעיית הפליטים הפלסטינים". ישראל הסירה מצידה כל אחריות למצבם של הפליטים והטילה אותה על כתפי מדינות ערב והפלסטינים עצמם. אף כשהביעה נכונות מסוימת, דוגמת הצעתו של משה שרת בוועידת לוזאן ב-1949, להשבתם של מאה אלף פליטים, תיארה זאת כמחווה הומינטרית. כלומר, אין מדובר בקבלת אחריות, אלא בנטיית חסד מצד ישראל.

בד בבד נוצרה בשיח הישראלי זיקה הכרחית בין מצבם של הפליטים לבין הסכסוך בין ישראל למדינות ערב, וכך הותנתה חזרתם של הפליטים בחתימת הסכמי השלום עם מדינות ערב. שיח זה הפך את הפליטים לאובייקט ומנעה מהם כל הכרעה ביחס לגורלם.

במאמריו ב"נר" ביקש ר' בנימין לתקוף את שיח הסרת האחריות ואת רטוריקת המחווה ההומניטרית שנספחה אליו, וכך, למשל, כתב בנובמבר 1950:

"דיר־יאסין איננה מקרה אחד, בודד, לא־טהור, אלא משל ודוגמא לכמה וכמה 'מקרים' דומים, מקרים שאינם כלל וכלל מקרים, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, — ולאו דווקא ע"י הפורשים במרכאות או שלא במרכאות".

להמשך קריאת הכתבה באתר הארץ לחצ/י כאן