כתבתי את הרשמים שלפניכם בשנת 2006, כשביקרתי את נורי אלעקבי במקום מושבו על אדמתו. לצערי נורי עדיין נאלץ להפגין, והמילים שלפניכם עדיין רלוונטיות. אני מקוה שהן תעזורנה במעט כדי שרוחו לא תיפול.

נורי אלעקבי הוא מכר וותיק, הוא גם איש מוזר. הוא מתעקש לחזור לישוב שלו בשטח אלעראקיב. משפחתו גורשה מהם בשנת 1951 והבטיחו להחזיר אותם אליו כעבור ששה חודשים. הוא החליט כצעד של ייאוש לאחר מיצוי כל ההליכים, "להתנחל" בשטח הכפר שלו, בתוך אוהל בדואי מפלסטיק. נורי יושב שם כבר כמה חודשים, ואני ובני משפחתי החלטנו לבקר אותו ולחזק את ידיו. יום שישי אחר הצהריים, חיכינו שהשמש תרד מעט, לא להגיע בחום, לנו יש את הלוקסוס הזה. נסענו דרומה, בשלב מסוים התחלנו להטריד את נורי בסלולארי, פספסנו כניסה אחת, חזרנו, נכנסנו בשביל העפר שלפני הגשר ונסענו עד לסככה. המראה היה סוריאליסטי- סככה פשוטה, על מוט אחד תלויה חולצת טריקו עם תמונה של אינדיאני, מזרון על הרצפה, מיכל מים, ערימת כסאות כתר צהובים, ואוטו עמוס בצד. מול הסככה אנדרטה, חתיכות בטון וברזל, זכר לרצפה שנורי יצק והמשטרה הרסה. באופק מדרום שכונת מגורים חדשה של תרבין אלסאנע, מצפון רהט, וישוב יהודי חדש- גבעות בר, שהוקם על אדמות שבט אלעקבי. ממזרח במרחק, סככה של רועי צאן שהגיעו עם העדרים- יעזבו בקרוב. ומדבר.

אבל במבט של בדווי רואים עוד דברים: בואדי מאחורינו שרידים של בית שנבנה בשנות ה-40, כמה ערימות של אבנים, שם נורי נולד. בואדי ממול שוב שרידים של בית ועץ, זה היה הבית של סבא של נורי. לידינו סימני חריש. לפני שנה בדיוק נורי זרע חיטה, אחר כך הוא נסע לארה"ב לכנס בנושא עמים מנושלים. באותו לילה חלם חלום, היתה חפלה במשפחה, הגישו מגשים של אוכל, אורז ובשר, ופתאום הכל נעלם, ואף אחד לא אכל, נורי קם בבהלה. בבוקר הוא השתתף בפאנל יחד עם אינדיאנית מארה"ב, אינדיאנית מוונצואלה וכורדי. בין השאר הוא אמר לקהל: בעודי מדבר איתכם יש לי הרגשה שהסיירת הירוקה משמידה את הגידולים שזרעתי על אדמתי. ואכן באותו זמן בדיוק עלו הטרקטורים על השטח והשמידו את החלקה שזרע. בדרך כלל בסיפורים כאלה, כשהגיבור הינו דמות כמעט- מיתולוגיות כמו נורי, כשהרוח נושבת דרך פתחי הסככה, והשמש מתחילה לשקוע, מופיע סיפור על חלום- מעין התערבות אלוהית שמחזקת את הסיפור (גם במשפחה שלי הדפוס הזה קיים, לעתים נדרשים לחלומות כדי לקדם את העלילה, אצלנו סבא קם בוקר אחד מחלום ששינה את ההסטוריה המשפחתית, או לפחות נתן לה נופח מיתי). הסיפור של שבט אלעקבי לא צריך שום אמצעים ספרותיים לחיזוק וצידוק, הסיפור קשיח, אין בו פרצות.

נורי אלעקבי הוא לוחם ותיק מאוד בצבא המאבק, נפגשתי איתו לא פעם ולא פעמיים, כל פעם סביב מאבק אחר: פעם על בניית גן ילדים בכפר הלא מוכר בחורה, שמשפחת אלעקבי גורשה אליו ב-1951. פעם במשרדי האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים שנמצא בעיר הערבית בבאר שבע. נורי עמד בין ערימות של דברי דפוס מצהיבים ומאובקים שמישהו הדפיס ביותר מדי עותקים, מתוך אופטימיות שקריאה להפגנה למען צדק תביא אלפים לרחובות. שם מצאתי על הקיר תמונה של תומרקין משנת 1978: צילום של אנשים מובלים בקרון (מהשואה שלנו) ולצידו צילום של ילדה בדווית. מתחת לצילומים תומרקין כתב בכתב ידו: "יהודי, אל תעשה להם את שעשו לך אחרים".

את התמונה השגתי אחר כך מהאמן והיא תלויה במשרדי ולא פעם מעוררת תגובות מהנכנסים. אך בכל פעם שאני מביטה בה אני נזכרת בכפרים הלא מוכרים, בנישול ובגזענות, ועכשיו יתווסף לכל אלה המשפט של נורי: "אנחנו האינדיאנים של מדינת ישראל". נורי גולל את סיפור הפגנת היחיד שלו. כשישבנו איתו הגיעו שני בני משפחה לבקר. הוא מפגין לבדו אך בשום אופן אינו בודד במערכה. לטענתו ישנן דרכים רבות למאבק, מי שיכול מפרנס ומחנך דור, מי שיכול יושב על האדמה ונאבק בכוחות הבטחון. במאבק ארוך ואלים נגד גזל וגזענות צריכים לפעול בדרכים מגוונות.

כשהתחיל לספר קצת נבהלתי, היה משהו נואש בקולו שלא זכרתי מהפעמים הקודמות. הפעם הוא נשאר על אדמת אבותיו עד שיאשרו לבנות עליה כפר לשבט, או עד המוות. ככל שהאריך וסיפר, חזרה רוח הקרב לקולו ואיתה גם ההומור. נראה שאומנות הסיפור שמשייכים לעמי המדבר לא פסחה עליו והוא תיאר את שלושת המעצרים האחרונים שלו בצורה מפורטת ומותחת. הוא הדגיש בפרטי פרטים את שמות השוטרים, את הדרגות שלהם, את התאריכים והשעות, הוא גם תיאר איך הגיעו 250 קצינים ושוטרי יס"מ וכאשר הקצינים הגבוהים באו לדבר איתו, היה לו חשוב לציין שאף אחד לא ישב – למרות שהיו לו כסאות (כתר צהובים), הם עמדו ואמרו לו שהוא עצור, בלי צו משופט, בלי סיבה- מדינת ישראל בהפגנת כוח וולגרית, מוגזמת, חסרת פרופורציות נגד נורי אלעקבי, אדם בן ששים וארבע, רזה, חרוש קמטים, שיושב על מזרון תחת סככה באמצע אלנקב.

אחרי כל מעצר ואחרי כל הריסה של האוהל נורי שב אל המקום ובנה אוהל חדש. אנו מביטים בגגות הישוב החדש- גבעות בר. יהודים שגרים על אדמות שבט אלעקבי. יהודים שנקראו לדגל ובאו ליישב את אדמת הנגב. עוד דור של אנשים כאילו- תמימים, שבעוד כמה שנים יאמרו שלא ידעו שהם נישלו וגזלו, ושכבר היום לא שואלים מי זרע את החיטה. כשאני חושבת על הזוגות הצעירים הללו קשה שלא להיזכר בססמא 'עם ללא אדמה הגיע לאדמה ללא עם`. הרי נורי ובני השבט שלו, נורי וכל הבדווים בדרום, נורי וכל הפלסטינים, הם פחות מעם בעיני הציונים, לכן האדמה נחשבת כריקה, פשוט כי לא היו בה יהודים. אני רוצה לראות את הפנים של תושבי גבעות בר, להביט להם בעיניים ושנורי יוריד את משקפי השמש ושיביטו לו בעיניים. באתר הישוב באינטרנט כתוב שגבעות בר הינו ישוב קהילתי כפרי, בעל אופי יהודי חילוני המתוכנן להכיל כ - 500 בתי אב. היישוב שוכן בלב גבעות עליהן צומחת החיטה (ומכאן שמו), במרכז המועצה האזורית בני שמעון...... מאמצים ומשאבים רבים הושקעו בתכנון פרוגראמה איכותית ליישוב המשמשת כיום את האדריכלים לצורך השלמת תכנונו.

במיוחד אהבתי את המשפט שמגולל את המאבק של מדינת ישראל נגד נורי אלעקבי: "מאמצים ומשאבים רבים הושקעו בתכנון פרוגראמה איכותית ליישוב...". באתר ישנה גם רשימה של איפיונים אותם מחפשת ועדת הקליטה של הישוב החדש. היתה חסרה שם רק תכונה אחת: עיוורון. כשיצאנו לקראת כניסת השבת, שועל בודד טייל על תלולית החול מולנו ואנחנו חזרנו לארוחת ערב משפחתית בביתנו, שעליו אין צו הריסה.

----------------------

נווה שלום, מאי 2006