ביוני 1936, עלה הכומר הפרוטסטנטי ההולנדי בסטיאן יאן אדר על אופניו ופתח במסע לארץ הקודש, משימה נועזת באותם ימים. רוחו ההרפתקנית האצילה את ברכתה עליו ועל רעייתו יוהאנה כשמצאו עצמם נדרשים לספק מקלט ליהודים בני ארצם במהלך השואה, בתחילה תחת קורת גגם בלבד, אך עד מהרה גם במקומות אחרים.

הכומר אדר הקים וניהל רשת שהצליחה להציל "בסך הכל... בין 200 ל-300 בני אדם במהלך המלחמה", כך לפי מחקר של יד ושם. מספר זה היה מוכפל ויותר לו היה מצליח ליישם את תכניתו לשחרר את עצורי מחנה המעבר "וֶסְטֶרְבּוֹרק" הידוע לשמצה, בו הוחזקו יהודים הולנדים בדרכם למחנות המוות. הדבר נמנע ממנו עקב מעצרו ביולי 1944. ב-20 לנובמבר 1944, הוא הוצא להורג בידי הנאצים. יאן אדר היה בן 34 במותו, והותיר אחריו אשה ושני בנים.

בזכות עבר משותף זה נרקמו יחסים מיוחדים בין משפחתו לניצולים ולצאצאיהם, שכמה מהם היגרו ארצה.

בעקבות הזמנתה ביקרה יוהאנה אדר בישראל ב-1964, ושוב ב-1967, ביקור שבו כיבדה בנוכחותה טקס נטיעת עצים בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם וטקס הסרת לוט מעל אבן הנצחה בסמוך לקיבוץ נתיב הל"ה ביער שנטעה קק"ל. ניצולים אסירי תודה תרמו 1100 עצים ליער ואלה ניטעו בשם בעלה המנוח.

הידיעה על כך שאשתו ילדה לו בן שני ושלאם ולבנה שלום לא הגיעה לאזני הכומר אדר בתא כלאו. ב-1966, החליט אותו בן לבקר גם הוא בישראל, אך במקום לטוס הוא בחר ללכת בדרכי אביו. ההחלטה לנסוע לישראל בטרמפים הובילה אותו דרך שלוש מדיניות ערביות. בעשותו כן, הוא נתקל באופן בלתי נמנע באנשים שחיו בפלסטין עד 18 שנה קודם לכן, אך נאסר עליהם לשוב לבתיהם. הוא נוכח לדעת שהאמרה "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" נכונה רק למחצה.

מדריך מטעם קק"ל ליווה אותו בביקור קצר בעצים שניטעו בשם אביו. לעיניו נגלו עצי אורן קטנים ורכים מאד על שיפוע טרשי. סיפרו לו שהם ניטעו כדי להפריח את השממה. הוא לא הבחין שמתחת לעצים הרכים היו שרידי טראסות. הוא לא שאל מה היה שם קודם לכן. ובכל זאת הפליאה אותו העובדה שככלל, תולדות הארץ החלו לפני יותר מ-1900 שנה או רק אחרי 1948. כששאל שאלות על ההסטוריה שקדמה ל-1948 הוא נתקל בבורות, אדישות או עצבנות מצד מארחיו, וגם מסבירי הפנים שביניהם. בלט לעיניו חוסר העניין שלהם במדינות בהן עבר בדרכו ארצה, כאילו טס ישירות מהולנד.

הוא שב לישראל ב-2004 וב-2005. ביקר שוב בנתיב הל"ה, והפעם לא אצה לו דרכו. הוא גילה בסמוך עצי זית בני מאות שנים. במבט מקרוב התגלו עדויות נוספות להתיישבות קודמת, כולל הטראסות. כששאל על כך בקיבוץ, איש לא יכול היה לספר לו דבר על מה שהיה שם לפני אוקטובר 1948. אבל הם יכולים היו לספר לו שכפר יהודי בשם "בית נתיב" היה קיים שם עוד מימי המקרא.

כששאל את קק"ל לא קיבל שום תשובה. בעזרת עמותת "זוכרות" הוא גילה שהיה שם כפר בשם בית נתיף. זוכרות ואחרים סייעו לו למצוא כמה מהפליטים שנאלצו לברוח מהכפר ב-1948. "לברוח" אינה מלה מתאימה: צה"ל גירש אותם. כעת הם מתגוררים במחנה פליטים בפאתי בית לחם. הוא ראיין אחד מהם ב-2010 וגילה שלאחר מלחמת יוני 1967 ניצלו כמה מהם את ההזדמנות לבקר בכפרם הישן, ומצאו ששלושה מקירות ביתם וחלקים מגגו עודם במקומם. לאחר מכן הם עשו פיקניק מתחת לעץ החרוב. לא חלף זמן רב בטרם הגיעו דחפורים והחריבו את שארית בתי הכפר בית נתיף, ובכך ניפצו את שארית האשליה כי יינתן לפליטים לשוב לבתיהם ולאדמותיהם.

אין ספק שהעצים הללו נתרמו מתוך כוונות טובות. אין ספק שטובות היו כוונותיה של אלמנת הכומר אדר בהסירה את הלוט מעל האבן לזכרו. אך עובדה היא שהעצים הללו ניטעו במטרה למחוק את שרידיו של קיום קודם ולא כדי להפריח את השממה – כדי לכסות ולחפות על עוול נורא.

לא ניתן לשאול את הכומר אדר איך היה מרגיש לו היה רואה ששמו נקשר לעוול זה, אך לא קשה לנחש מה מצפונו היה זועק.

בקרבת מקום יש אנדרטה ענקית ל-35 לוחמי ה"הגנה" שנפלו בדרכם לתגבר את קיבוצי גוש עציון בינואר 1948. אחד מההרוגים בגוש עציון במאי 1948 היה בעלה הצעיר של אחת מהנשים שחייבות את חייהן לכומר אדר, שהיגרה ארצה. אסור להתעלם מסבלו של העם היהודי לפני 1948, וגם לו מסבלם של היהודים בישראל לפני ואחרי "מלחמת העצמאות". אך שומה עלינו גם לפקוח את עינינו לסבלם של הפלסטינים, בשנות ה-30, במהלך ומאז הנכבה, ותחת הכיבוש האכזרי בן שני דורות מאז 1967. הם הקורבנות של מה שבנימין בית-הלחמי היטיב לכנות "החטא הקדמון": נישולו של עם שלם וההתעמרות המתמשכת בו, לנגד עינינו, ברגעים אלה ממש.

פתרון צודק ובר-קיימא לסכסוך בין העמים אינו נראה באופק. צעד ראשון לקראתו יהיה בהכרח הכרה זה בסבלו של זה ומחילה וכפרה זה על עוולותיו של זה. במעשיה, מבקשת קק"ל למנוע כל אפשרות כזו. היא ממשיכה לקדם את נישול הפלסטינים ללא לאות. לקשור את שמו של הכומר אדר למעשים שכאלה, הוא שימוש לרעה.

יש לשבח את זוכרות על עמדתה האמיצה נגד ההשכחה הקולקטיבית הזו שנכפית על החברה הישראלית ממניעים פוליטיים אפלים.

(הטקסט לעיל הוא על דעת כותבו בלבד)