נתחיל באמירה פשוטה וברורה: להרג ההמוני ולהרס הנורא שהצבא ישראלי זורע בעזה אין ולא יכולה להיות הצדקה. אמירות מצד שורה של בכירים ישראלים כי בכוונתם לרוקן את רצועת עזה מתושביה והקריאות לתושבים-הפליטים לנוע דרומה ביחד מהווים פעולה של טיהור אתני שחובה לעצור מיד. 

המראות מצטרפים ליותר משבועיים של אבדנים בלתי נתפסים. אלה ימים של אבל וכאב שלנו, של קהילת הפעילים שלנו, השותפים, המשפחות וכל מי שאנחנו אוהבות. לא נהיה נאמנות לשליחות שלנו בזוכרות אם לא נצביע על כך שהכאב שאנחנו חוות עכשיו הוא חלק ממשעול של כאב שהולך אחורה לפחות 75 שנה.

אמירת האמת והצבעה על מבני כוח של קולוניאליזם ודיכוי תמיד היו השליחות שלנו, וכך הם יישארו. כל עוד מערכות הדיכוי עומדות על מכונן, אף אחת.ד מאיתנו אינה בטוח.ה באמת. קיבלנו תזכורת כואבת לאין שיעור לאמת הזאת בבוקר שבת 7.10.2023 כשחמושים של ארגון חמאס רצחו מאות א.נשים, כולל אנשים שהכרנו ואהבנו, לקחו שבויים וחטפו אזרחיות ואזרחים. כל שעה מאז היא שעה של כאב וסבל. ישראל החלה כמעט מיד להפציץ אוכלוסיה אזרחית בעזה ללא הבחנה במסע חסר תקדים של נקמה והרס. אנחנו כואבות את כל מי שאיבדנו  - השמות ממשיכים להגיע - ודואגות לחברים ובני משפחה בעזה: אלו הפלסטינים, שרובם פליטים מאז 1948 ואלו הישראלים שמוחזקים שם בכוח.

הנכבה מעולם לא נגמרה
האבדן מכאיב אבל אנחנו לא יכולות להסתפק באבל, כי בעוד אנחנו מעכלות את האבדן, חברים בממשלת ישראל ורבים מדי בציבור הישראלי ממשיכים לדרוש עוד דם, קוראים לטיהור אתני, לג'נוסייד, ל"נכבה שניה". השיירות של פלסטינים שנסים על נפשם דרומה בתוך רצועת עזה ומופגזים, ההרוגים שמחולצים מתוך הריסות בניינים, המניעה של הגעת מזון ומים, חשמל ודלק, מראים שיש כאן תכנית ולא רק איום. לכן חובתנו להזכיר לעצמנו ולכולם שהנכבה מעולם לא נגמרה ושכל הזוועות שאנחנו עדים להן עכשיו מקורם ביצירתה של רצועת עזה כ"גטו" מלא בפליטים שגירושם איפשר את הקמתה של מדינת ישראל.

אף אחת לא בטוחה עד שכולם בטוחים
כשממשלה פושעת משתמשת בשפה של ג'נוסייד ומוכנה להפציץ אפילו את האזרחים שלה עצמה שנחטפו לעזה בשם דחף נקמה ושיקום תדמיתו של הצבא, בזמן שיותר מאלפיים ילדים כבר נהרגו בעזה, חייבים להגיד בבירור: הביטחון של ישראלים לא יכול להיות מושתת על דיכוי של פלסטינים. האמת הפשוטה היא שהבטחון והרווחה של כולנו תלויים אלה באלה. מול המוות וההרס מעולם לא היה חשוב יותר לשמור על חזון של דה-קולוניזציה, שיבה וצדק וחיים משותפים לכל מי שחיות כאן. 

אחריות להביא לשינוי
האחריות לעצור את מעגל הדמים הזה היא עלינו, וזה יושג דרך תהליך של דה קולוניזציה. כפי שאמרנו תמיד בבירור: דה קולוניזציה אין משמעה גירוש של אף אוכלוסיה. כשכל פעולה לא אלימה ועקבית לקראת שחרור נחסמת ומדוכאת באלימות, קבוצה מדוכאת תגיב באלימות לעשורים של אלימות שהופעלה עליהם. רצח של חפים מפשע ובפרט ילדים לעולם אינו מוצדק והדרך היחידה למנוע אותו היא לפרק את מערכות הדיכוי שעומדות בשורש כל האלימות שראינו.

בידיים שלנו יש כוח לשנות. אנחנו חלק ממעגל דמים כבר 75 שנה וזה הזמן לבחור בדרך אחרת.

יכול להיות אחרת
הגיע הזמן להבין שהשאיפה לצדק צריכה לעמוד בבסיס החזון שלנו. הגיע הזמן שנכיר בערך החיים, כל חיים, באופן שווה, בין אם הם חיים של פלסטינים, ישראלים או אחרים. בלי העקרונות האלה, האלימות תמשיך כי אי אפשר לצפות מאיש לחיות תחת דיכוי מבלי להתנגד. 

גם עכשיו, השינוי עדיין אפשרי וצריך לשאול: בידי מי הכוח לשנות? פלסטינים מצויים מזה עשורים תחת כיבוש, קולוניאליזם התיישבותי וחשופים לאלימות. ישראל, ככח הכובש, היא זו שמחזיקה במפתח לשינוי המציאות והחברה הישראלית בראש ובראשונה היא זו שצריכה לבחור לשנות כיוון.

תקווה לעתיד
שינוי אמיתי משמעו טרנספורמציה של המשטר הקיים. דרוש משטר שיכיר באי הצדק ובעוולות המתמשכות מאז הנכבה ושיקח אחריות על העתיד: הבטחת זכות השיבה לפליטים הפלסטינים וחזון של חברה צודקת ושווה לכל החיים כאן. בימים הכואבים האלה, הידיעה שיכול להיות אחרת חשובה יותר מתמיד.