נולדתי בשנת 1948 בבית הוריי שהיה בשכונת ג'בליה מאחורי השגרירות הצרפתית. באותה שנה בהיותי תינוק שלא מלאו לו חודשיים הוריי ומשפחת אמי נטשו את יאפא. הגענו לראם אללה. סבתי מצד אמי סיפרה לי את הסיפור. אנשים רבים היו באזור. היה תוהו ובוהו. אנשים מתו בדרך. אנשים היו צמאים ונדחפו ליד באר מים בכפר ג'מזו בדרך לראם אללה. סבתי סיפרה לי. תושבי יפו שמעו על הטבח שאירע בדיר יאסין. האנשים פחדו. אנשים אמרו בואו נברח ונציל את חיינו. הייתה בהלה.

אנשים נסו על נפשם לפני שהיהודים יתקפו את יאפא, יהודים שידעו ערבית עודדו בלעג את הבריחה: "יאללה עלא עבד אללה" אמרו והתכוונו למלך ירדן. היהודים רוצים אדמה ללא עם, התכוונו שנעזוב, לא עזבנו תוך כדי קרב אלא מתוך פחד. גם היום המדיניות היא שרוצים אדמה ללא עם.

אבי ואמי, שהיו זוג טרי, עזבו את יאפא. שני דודי וסבי מצד אבא נשארו, היתה להם מאפיה, מאפיית סלטאן, אנחנו ממשפחת סלטאן, קראו לנו פראן שזה אומר בעל המאפיה, [מלשון פֻרֻן שזה מאפיה],
אני לא ראיתי את דודי מצד אבא עד שנת 1967, אז הייתי בן 19.

האנשים שברחו ברחו מתוך פחד, גם פחד מפגיעה בנשים שזה פגיעה בכבוד. הם רצו בעיקר להבריח את הנשים. לכן שני הדודים וסבא שלי נשארו כי הם גברים. סבתא מצד אבא הייתה זקנה שלא היה סיכוי שחיילים יציקו לה. אבל אמא שלי ואחותה היו צעירות, היה עדיף שלא ישארו. אז מי שהיה לו בבית נשים צעירות מיהר לברוח. היו כאלה שהעדיפו להשאיר את כספם כדי להספיק לברוח עם כבוד משפחתם. שמעו על טבח דיר יאסין. ובדרך ידעו על טבח מסגד דהמש בעיר אל-לד. למרות שזה מקום קדוש אנשים נרצחו בתוכו. בדרכים היו חיילים יהודים שלקחו מהאנשים את כספם ומהנשים את הזהב שלהן. חלק מהאנשים מתו בדרך. סבתי מצד אמא, שסיפרה לי את הסיפור, לקחה איתה רק חבילה קטנה של בגדים. סבי עזב עם שלושה גרושים וחצי. הם החביאו את הזהב בביתם מחשש שיקחו להם את זה בדרך. בסוף הם הפסידו גם את הבית וגם את הרכוש. אנשים חדשים גרו בביתם.

אני חזרתי אחרי מלחמת 67. דודי הראה לי את הבית שבו נולדתי. היו שם יהודים. לא דיברתי איתם. בבית הזה גרו סבי ושני דודי שנשארו ביפו. המצב של הבית לא היה הכי טוב. חבר שלהם, אבו דאוד, הציע להם לבוא לגור בביתו, הוא אמר להם שהוא הבריח את אשתו וילדיו לעזה והוא נשאר לבדו כדי לשמור על הבית. הם אכן הצטרפו אליו. הם נשארו שם כל החיים. בינתיים לקחו להם את הבית שלהם. אבא שלי לא השלים עם המעבר לראמללה או אלקדס [ירושלים], לא הסתדר שם, כל רכושו כאן ויש לו גם בית באל-לד. כשהגענו לאלקֻדס, אולי בשנת 1950, שמע שהמצב בעזה טוב יותר. אנשים נסעו במשאיות כמו צאן. הוריי וסבתי נסעו לעזה גם הם. אבא שוב לא הסתדר והחליט לחזור לירושלים. אמא הייתה בהריון, לא הסכימה לחזור. באותם ימים אבא שלי עבד במאפיה במחנה הפליטים אל-נסיראת. הוא לקח אותי בבוקר למאפיה ומשם וללא הודעה לאף אחד לקח אותי אתו לירושלים. הייתי ילד בן שלוש. התלווינו לשלושה אנשים מהעיר אל-לד במקור. הם מכירים את הדרך. פחדנו ממשמר הגבול, לכן הלכנו בלילה ונחנו ביום כדי שלא יראו אותנו. הגענו לירושלים. גרנו תקופה קצרה בתוך מתחם מסגד אל-אקסא. אחר כך עברנו לגור בשכונת אל-מע'ארבה, היום זה כיכר גדולה [רחבת הכותל]. היה שם עץ אוכמניות גדול בפתח הבית. אבא שלי, כמה ימים אחרי שהגענו לירושלים, החליט שהוא רוצה להגיע ליאפא. הוא רצה להביא כסף. יצא ולא חזר. הוא גם לא הגיע ליאפא. שמעתי מאנשים שאולי נהרג כי הישראלים היו יורים לכיוון המסתננים. אני גדלתי וגרתי אצל סבתא שלי.

בשנת -66 האום העביר אותנו ועוד הרבה אנשים מירושלים למחנה הפליטים שעפאט. גרתי במחנה הפליטים כשנה. אמי נשארה בעזה. ילדה בת. אחר כך התחתנה. יש הרבה אנשים מיאפא גרים בעזה. כל השנים האלה גדלתי ללא אבא וללא אמא. אחרי 1967, חזרתי ליאפא. לא בדקנו מה קרה לחפצים שהיו בבית ואפילו לא נכנסנו לתוך הבית. היו לנו ניירות עד לפני ארבע חמש שנים. בין השאר חוזה קניין של האדמה. היא לא רשומה בטאבו אך כתוב שם מי קנה אותה ומי היו העדים על העסקה. בת דודי קרעה אותם לפני כמה שנים מתוך כעס וייאוש.
אני למדתי נגרות וצבעות בבית הספר ליתומים בירושלים. מיד אחרי המלחמה ב-67 ניסיתי לעבוד במערב ירושלים. עבדתי כמה חודשים אצל יהודי עירקי שמו כדורי. החלטתי לבוא ליאפא. היה לי מותר לבוא כיוון שהחזקתי תעודת זהות של מזרח ירושלים. ראיתי שהמצב כאן יותר טוב. עבדתי עם הדוד שלי במאפיה במשך שלוש שנים וחצי. קניתי דירה בדמי מפתח מעמידר. חדר וחצי. התחתנתי וגרתי בה. זו הייתה דירה שחילקו אותה לשתי דירות. בחצי השני גרה משפחה יהודיה. משפחת פרץ. עמידר בנתה ליהודים שיכונים והציעו להם לעבור לשיכון החדש. משפחת פרץ עזבה. לנו לא הציעו. אמרו שאלה שיכונים ליהודים. אחרי שנים רבות בנו לערבים. בינתיים חברת עמידר הרסה חלק מהדירה הסמוכה שהתפנתה, טענו שזה מיועד להריסה. אבל זה מחובר בדירה שלי. כל דבר שיעשו שם ישפיע על הבית שלנו. העבודות שעשו שם גרמו נזק לדירה שלי. מי הגשמים נכנסו לתוך הבית שלי. בעמידר לא פתרו את הבעייה כמו שצריך. אני פניתי לעמידר מיד אחרי שמשפחת פרץ עזבה והצעתי להם לקנות את הדירה שהתפנתה. הם סירבו. נאלצתי לתקן ולשפץ את הדירה הסמוכה ללא רשות. גם כדי לפתור את בעיית דליפת המים וגם כדי להרחיב את  הדירה שלי. שיפצתי את שלושת החדרים הנוספים. עמידר תבעה אותי על הפרת חוזה והשיגו צו פינוי לי ולמשפחתי מכל הבית, כולל החלק המוגן שאני גר בו מאז שנת 70-71.

עכשיו אני מוגדר פולש. הם רוצים שאפנה את הבית ולשלם להם עוד 123 אלף שקל תצורה השימוש בדירת משפחת פרץ ששיפצתי. ביקשתי שימכרו לי את הבית אך הם סירבו. הם הסבירו שהבית יימכר במכרז פתוח. לאחר מכן התברר לי שהיו דיונים על הבית בבית המשפט. עורך הדין שלי פישל כנראה. בבית המשפט העריכו את ערך הדירה ב 800 אלף ש"ח. השופט ביקש להפחית מסכום זה את עלות השיפוצים שעשיתי בדירה וההערכה עמדה סכום של 373 אלף ש"ח. אני אמרתי שלא קיבלתי את ההערכה הזאת. מה שקיבלתי היה צו פינוי הדירה. נניח שהעו"ד שלי לא עשה את עבודתו כראוי, או נניח שלא נוכחתי במשפט או שהייתה אי הבנה, אני מוכן גם עכשיו שנסדיר את עניין הרכישה על פי הערכת בית המשפט. בעמידר לא מסכימים. הם מתעקשים שאפנה את הדירה. הם מוכנים להציע לי מגורים חלופיים במקום אחר. אני לא מסכים לצאת מהדירה. ברור לי שהם רוצים להיפטר ממני כדי להרוויח מליונים על הדירה. החלפתי עורך דין. העניין עוד לא נסגר. אני אחד מתוך 495  משפחות ביפו שקיבלו  צו הריסה לביתם או לחלק ממנו או צו פינוי. בעמידר רוצים ללחוץ עלי כדי שאעזוב. אני לא יודע איך הפרשה הזאת תסתיים.

הבית הזה הוא של משפחת אבו חג'ר שהיגרה בארבעים ושמונה והיום גרה בירדן. פעם, בשנות השבעים הגיע לכאן איש ממשפחת אבו חג'ר ואמר שזה הבית שלו. הם היו בביקור כאן. אירחתי אותם, ישבנו ודיברנו אך כאב לי עליהם. לא היו טענות כלפיי. הרגשתי שאני רוצה לשמור להם על הבית. לו זה היה תלוי בי הייתי מחזיר להם את הבית.

--------------------------

ראיין: עומר אג'בארייה
מקום הראיון: יאפא/ יפו