בא-לג'ון היו 4 שכונות. כל משפחה ידעה מה חלקת האדמה שלה. לא היו מטרים למדידות, היו עושים את זה ע"י חבלים. היו חבלים בגודל מוכר, וככה חילקו את האדמות. אח"כ קצת התפתחו, היו טרקטורים וקומביין. היתה בא-לג'ון אדמה פורייה ורכה. בחורף היה בוץ, והרגלים היו שוקעות באדמה. הבתים היו עשויים מעץ אורן ואקליפטוס. עשו גם טיט, וציפו בו את העץ. לא היו מקצועות לעבודה, אבל תודה לאל, היתה לנו אדמה, ואת כל הירקות והיבול מכרנו, עד חיפה. גידלנו שם חצילים, לוביה, במיה, עגבניות. יבול החיטה היה מדהים, בגובה של גבר. והיתה גם טחנת קמח. מישהו אסף כסף, וקנה מכונה שנקראת "בַּבּוֹר", זו מכונה לטחינת החיטה לקמח.
נולדו לי בא-לג'ון 5 בנות ובן. בכל בית היו 4 קשתות גדולות. היה מספיק גדול בשביל להכיל את כל המשפחה והילדים. אבל כולם ישנו באותו חדר. בעלי, האחים שלו והילדים שלהם ישנו באותו חדר, בלי מחיצות. אחרי שהעניינים הסתדרו, והיה קצת כסף (קיבלתי מבעלי זהב עותומני ,שנחשב במיוחד אז), אמרתי לבעלי: "אי אפשר להמשיך ככה יותר. יש לנו זהב, המצב טוב, יש אדמה. לך ותבנה בית נפרד". וכל אחד מהאחים בנה בית נפרד. היו לבעלי ואחיו פרות, 8 סוסים, חמורים, 270 ראש צאן, טלאים לשחוט לכיבוד אורחים. לכל סוג בהמה היה המקום שלה, כמו רפת.
סבי ובניו גרו באום אל-פחם וכל פעם היו שוכרים אנשים, שיעבדו ויחרשו את האדמה בא-לג'ון. בניו, כשגדלו, אמרו: "בשביל מה לנו לשלם לאנשים שיעבדו את האדמה? אנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו, אז בוא נעבור ונגור שם". אחרי שהיה ישוב קבע, בא מורה מכפר קדום, ליד שכם, ללמד בא-לג'ון. הוא החל במבצע התרמה להקמת בי"ס. האנשים בא-לג'ון תרמו, אספו את הכסף ובנו בי"ס. זה היה בנין מודרני מאבן טובה מאזור טובאס. בנו בי"ס גדול, אנשי המקצוע של האבן הגיעו לשם. בזמנו לא לימדו את הבנות, כי אסור היה שבנים ובנות יהיו באותה הכיתה. למדו עד כיתה ד', ואח"כ המשיכו באום אל-פחם. הייתה גם מרפאה, והרופא היה משכם.
בזמן הקיץ והקציר, ביום אחד שעבדתי שם, מטוס אחד או שנים באו להפציץ. הוא היה של האנגלים, אולי של היהודים (עדנאן מחאמיד: זה היה כנראה בזמן המרד הערבי של 1936). כי היה ביניהם משהו, שיתוף פעולה, היהודים לקחו את המקום מהאנגלים. כל כמה ימים היו היהודים מכתרים את הכפר. אבו-דורא היה המפקד הפלסטיני של איזור ג'נין במלחמה. הוא היה מסילֶה, ליד ג'נין. הוא בא אלינו, והציע לצעירים להתנדב למלחמה. המורה משכם אמר לנו: "אל תשתגעו ותעזבו את המקום, אני מציע לכם להרים דגל לבן, אביא לכם בד לבן עם טוש, ותגידו 'אנחנו נכנעים, אנחנו לא הולכים למלחמה'". כיתרו את הכפר במשך שבועיים, וירו כל הזמן מהגבעה הזו אלינו. מפקד יהודי כל הזמן קרא לנו: "תברחו מפה, תעזבו את הכפר, או שנעשה לכם טבח, נהרוג אתכם".
כשאני עוברת ליד א-לג'ון אני בוכה. מאז שגרשו אותנו מא-לג'ון לא חזרתי אף פעם לבקר. כל פעם שאני הולכת לביה"ח בעפולה, ואני עוברת ליד א-לג'ון, אני בוכה, אני לא יכולה לראות את זה, לא יכולה לחזור לשם. אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת לגור שם אפילו באוהל.