האנשים עסקו בחקלאות. מי שלא הייתה לו אדמה עבד אצל אחרים. העבודה יכולה להיות עבור אחוזים. למי שחורש לך את האדמה תיתן לו רבע מהיבול. העבודה בקציר הייתה קשה. מהבוקר עד הערב תמורת 4 גרושים.
לי היו 54 דונם, שכירים עבדו אצלנו באדמה. אני הייתי גם איכר וגם קצב ומוכר בשר. נהגנו לרכב על חמורים כדי להגיע לאל-ע'בּיאת, שם היינו קושרים את החמור ולוקחים אוטובוס לחיפה. אל-ע'בּיאת היה ליד המושבה (ג'עארה). בחיפה היו מחכים לנו סוחרים שקונים את הסחורה מאתנו ומוכרים אותה בחו"ל, גם למצריים הם מכרו.
גם נשים עבדו בשכירות בחקלאות. קיבלו גרוש וחצי ליום עבודה מהבוקר עד הערב. האיכרים גידלו חיטה, שעורה ועדשים.
באל-כפרין גרו מצרים (משפחת מסארווה), פעם רבנו איתם והוצאנו אותם מאל-כפרין, גרו באל-לג'ון לתקופה עד שהשלמנו ואז חזרו.
בית הספר:
אני לא למדתי בבית הספר.  באל-כפרין היה בית ספר אחד. אני זוכר מורה בשם השיח' עבד אללה אלח'טיבּ מהכפר השכן ביר אל-ספסאף. הבנות לא למדו, רק הבנים.
המים:
עין אל-בלד היה המעיין של כל הכפר. עין אל-ביאדר (מעיין הגורן) נבע בחורף והתייבש בקיץ. מעיין זה נמצא במקרה על ידי איש שעקר אבנים כדי לבנות קשתות, אז נתקל בבנין תחתי עם קירות בנויים משני צדדיו ומקורה ומוביל לעין אל-בלד כתעלה.
1948:
באותו יום, כשברחנו מאל-כפרין אני הייתי בחיפה. מכרתי צאן..., הלכתי עם חסן אלחמדאן. כשאנחנו בחיפה שמענו שעבד אלקאדר אלחסייני נפל באלקסטל. כשנהרג חיפה נסתמה, ניסינו לצאת מחיפה דרך טירת חיפה. כשהגענו לאלכפרין ראינו את האנשים עוזבים. הלכתי איתם. עברנו לאלמשמאסה הקרובה. האנשים ברחו על חמורים, סוסים וגמלים. היהודים נכנסו לכפר עם השקיעה, שמו מוקשים ופוצצו אותו, אז האנשים כבר לא היו שם, אני שמעתי את רעש הפיצוצים ממקומי באלמשמאסה. עברנו לעין אלבלאטה וגרנו באוהל מספר ימים, שמענו שהיהודים רוצים לכבוש אותו, ארזנו את חפצינו ועברנו לאלטייבה, שם גרנו באוהל שקנינו מחודש אוקטובר, אולי עד מאי, עד ימי הקציר. הייתי עם אשתי, שלושת ילדי ואחיי, היינו שבעה בתוך האוהל. אחר כך עברנו לאלעראיש וגרנו שם, זה היה בשנת 1952, אחרי זה עברנו לאם אלפחם ואחר כך לאלמשירפה ולבסוף התיישבנו כאן במעאויה. 
לפני הכיבוש, לא היו בעיות עם היהודים, ואף ביקרנו אצלם, אך לא חשבנו שהם רוצים את מולדתנו. היו בינינו חילוקי דעות רק על גבולות האדמה, האדמות האלה הם קנו מערבים בכסף.