עדותה של חוה קלר

הכפר הכי יפה שראיתי בחיי 28/03/2006
עַכָּא (עכּו)

לעדות בוידאו לחץ/י כאן

חוה: הייתה בריחה מעכו, ידעו אז שעכו נמצאת בסכנה והרבה אנשים ברחו במכוניות והג'וב שלי היה לשבת על מגדל התצפית בעין המפרץ ולשמוע את המכוניות שיוצאות מעכו – איזה מכוניות ופחות או יותר כמה. ישבתי כל היום על מגדל גבוה – זה היה ג'וב מעניין וחשוב. ישבתי עם משקפת ובמשקפת הסתכלתי וספרתי.

עמיה: למה היה צריך לספור את האנשים?
חוה: מבחינת ספירת האנשים – רצינו לדעת בערך כמה אנשים יצאו מעכו, מה המצב, כמה נכנסים וכמה יוצאים, אם באות יחידות צבא לעכו או שאנשים בורחים והרוב באמת ברחו – אנשים עם כסף, עם מכוניות, במצב קצת יותר טוב, ברחו לצפת. 
רנין: ולא היו אנשים שברחו ברגל?
חוה: מעט ברחו ברגל כי פחדו כי היה צריך לעבור קיבוצים אז ברחו במכוניות. 
רנין: ומה עם דרך הים?
חוה: ברחו גם דרך הים, את זה לא ראיתי, כל זמן שנמל חיפה היה עדיין בידי הערבים,  הייתה כל הזמן אוניה בין חיפה לעכו, אח"כ נגמר. האנגלים עזרו לכבוש את עכו וחיפה, הם כיוונו את כל תושבי חיפה שברחו דרך הנמל, הטילו פחד בחיפה, לא יודעת מה בדיוק מה אמרו להם, אבל לאחר מכן הרוב ברחו דרך הנמל, והאנגלים שמו יחידות צבא כך שהדרך הנוחה ביותר הייתה לברוח דרך הנמל – ומהנמל ברחו לעכו ולבנון.
עמיה: ומה קרה אחרי הימים האלה שתצפתת על הדרך?
חוה: אחר כך התחילו הפגזה על עכו והיו כמה ימים של קרבות בעכו. לא זוכרת כמות הרוגים. מהישראלים נהרגו 6 איש ואז כבשו את עכו ומעכו הייתה בריחה כללית, אני נכנסתי לעכו כשכמעט לא היו תושבים והסתובבתי שם ובדירה אחת קיבלתי שוק, כי באנו שם לדירה, קומת קרקע, הדלת הייתה פתוחה, נכנסנו, ועל השולחן היו פיתות וקפה, כנראה הדיירים בבית היו באמצע ארוחת בוקר, ועל הרצפה היה נעליים קטנטנות של תינוק, כנראה שלא הספיקו להלביש את הנעליים, הילד צריך את הנעליים, ואם קר לו ברגליים? התחלתי לבכות ולצעוק, "צריך למצוא את הילד ולהביא לו את הנעליים, מי ידע איפה הילד?" לא הייתה שום אפשרות כמובן. אבל זה היה בשבילי שוק, פעם ראשונה שראיתי והבנתי, עד אז הכול היה קצת משחק. אפילו שצפיתי במכוניות, זה היה משחק.
רנין: אפילו שישבת וספרת מכוניות, זה היה משחק?
חוה: מה ראיתי? מכוניות נכנסות ויוצאות.
רנין: ולא ידעת מה קורה בתוך עכו?
חוה: לא, לא ידעתי מה קורה בעכו, היינו בחוץ בעיקר. לא לקחו אותנו לכיבוש עכו, אבל אחרי כיבוש עכו, נכנסנו, בתים היו ריקים, היו כל מיני דברים, למשל בחצר אחת היו עופות, וכל העופות היו רעבים, אנשים ברחו וכמובן לא יכלו להאכיל אותן, נכנסנו פנימה מצאנו שק של אוכל לעופות והאכלנו אותן.  כולם חיכו שיחזירו אותם, הרוב חשבו ככה, כי אנחנו לא חשבנו שזה יהיה מין דבר כזה שבאמת אנשים ברחו ולא יהיה, חשבנו מלחמה זה מלחמה, אחר כך יושבים ומדברים, וקובעים זה יושב פה וזה יושב פה, וכל אחד חוזר הביתה.
רנין: ולא שמעת, בעצם עכו נכבשה ב-15 למאי, ולפני זה היו כן כפרים שגירשו, ולפני זה טבח דיר יאסין, שמעתם על הדברים האלה? זה השפיע עליכם?
חוה: היה כפר על יד עין המפרץ, כפר קטן לא זוכרת מה שמו, היו יחסים טובים וידידותיים עם הכפר הזה, לא היו בעיות. המפקד האזורי של עין המפרץ הגיע לכפר ואמר שבאו לעין מפרץ קבוצה של אנשים מאד פראיים ואכזרים, מוטב שאנשי הכפר יסתלקו עכשיו, וכשאלה יסתלקו התושבים יוכלו לחזור, אמר זאת לתושבי הכפר, אנשים האמינו לו ברוב טמטום ובאמת עזבו. תיכף אחרי זה הביאו טרקטורים לתוך הכפר והרסו את כל הבתים.
עמיה: וראיתם את זה?
חוה: ראינו את זה, חשבנו שזה בינתיים, כי הם בינתיים ברחו, ויחזרו. (...) תרשיחא – כפר אחרון שנכבש, בשיטת זריקת בקבוקי מים, משהו עלוב מאד, כי לא היה נשק, אז לקחו בקבוקי מים וזרקו אותם, זה גרם לפחד אצל התושבים.
עמיה: איך התייחסתם לזה? בקיץ כבשו את הגליל העליון. אז היו סיפורי זוועה ועל טבח.
חוה: בדרך כלל, מה שקרה הוא שבאיזשהו כפר פוצצו מסגד, אנשים ברחו למסגד ורוב הגדול נהרגו במסגד בכפר בצפון, ונשאר שם ילד אחד שיצא חי אבל חירש. 
עמיה: היו עוד מקומות שהשתתפת בהם?
חוה: היה ניסיונות של כיבוש בתרשיחא. 
רנין: תרשיחא הוא הכפר אחרון שנכבש ב-30 לאוקטובר. את זוכרת מה היה?
חוה: לתרשיחא הגיע אלינו מידי זמן אווירון וזרק לנו אוכל ומים, היינו במצור, תרשיחא יושבת מול יחיעם, היה מצור מכל הצדדים, אי אפשר היה להביא לנו אוכל או מים, זרקו לנו הכול מאווירון, זה היה ניסיון חדש שזרקו חבית קטנה מברזל, מאווירון עם מים.
עמיה: איפה זרקו?
חוה: זרקו ליחיעם שיהיה לנו מה לשתות.
רנין: ואז זרקו בעוד מקומות? שיירת יחיעם?
חוה: שיירת יחיעם הגיעה. אני הגעתי אחרי אחת הקבוצות בהתגנבות יחידים שהגיעו, שתי מכוניות ראשונות הגיעו, שלוש מכוניות אחרונות חזרו, נסעו על יד, נעצרו בכברי, והשאירו את המכוניות והלכו ברגל חזרה לנהרייה, ומי שהיה באמצע נהרג. 
רנין: איפה היית אז?חוה: אני הייתי עוד בעין המפרץ ליד כברי, וחיכינו לראות מה יקרה, קיבלנו את הידיעות, זה היה די זוועתי. הגיעו גופות של אנשים במצב די לא טוב.
עמיה: מה זאת אומרת?חוה: מנהג ברברי של התעללות בגופות. למעשה התעללות בגופות זה לא יותר גרוע מכל דבר אחר, כי גופה לא מרגישה כלום. 
רנין: גופות של נשים?
חוה: זה היה גופות דווקא של גברים, דווקא מי שהיה ביחיעם לא היו נשים בכלל.
רנין: כמה נהרגו יהודים בשיירת?
חוה: 38 או 39 יהודים נהרגו בשיירה, והמכוניות האחרונות הצליחו לסגת. אחר כך הייתה נקמה די גועלית, כשכבשו את כברי, אז תפשו בחורים, גברים צעירים בכברי והרגו אותם על המכוניות של השיירה, 
רנין: זה היה אחרי?
חוה: זה היה חודש אחרי זה, ושמו גופות על המכוניות, זה התשלום עבור מי שנהרג במכונית הזו או הזו. בזמן ההתקפה על יחיעם, אני הרגתי מישהו. זו הייתה מלחמה ופעלתי בדיוק על פי ההוראות. חיכיתי עד שיגיעו ממש עד הגדר, ואז קלעתי והיה לי מזל עצום, הוא נהרג במקום. אני חושבת מה הייתי מרגישה אם היה שוכב מתחת לעמדה שלי כמה שעות וצועק. 
רנין: היית לבד כשירית?
חוה: הייתי לבד בעמדה כשיריתי. היו שלושה אנשים בעמדה וכדי שלא תהיה פגיעה בעמדה, שניים אחרים היו יושבים במקום ליד העמדה, מקום בטוח עם גג, ואחד בלבד היה בעמדה. 
עמיה: והוא היה היחיד?
חוה: הוא ניסה לטפס לעמדה שלי, 
רנין: ועד היום את לא יודעת מיהו? לקחו אותו? באו?
חוה: ועד היום לא יודעת מיהו, שכחתי לשאול אותו. לקחו את הגופה, לא כולם נהרגו בהתקפה, 
עמיה: ושאר האנשים בהתקפה נהרגו?
חוה: נהרגו 3-5 אנשים בכל התקפה בערך.
עמיה: היו כאלה שתפשו אותם?
חוה: אצלנו לא לקחו שבויים, גם בצד השני לא. אחר כך לקחו שבויים מעכו שפגשתי אחר כך במלחמה, שלקחו אותם. כל אחת קיבלה 50 שבויים ללכת איתם, כמו עדר, לקחת אותם לשם – למעשה די בקלות יכלו להשתלט עלינו, סיפרו להם סיפורי זוועות על מנת שלא יתעסקו איתנו –על מנת שלא יעשו חוכמות השבויים עם השומרות. היינו בעכו, מעכו ועד למסילת ברזל, שם היו מפרקים את הרכבת ואנחנו היינו שומרים עליהם, מי שהיה לו קדחת, לקחו אותו כשומר. 
עמיה: איפה שיכנו את השבויים?
חוה: בעכו. פעם אחת לא הייתה רכבת ואני קיבלתי 50 כאלה והלכתי אחריהם עם הרובה.
רנין: שמעת על מקרי אונס? 
חוה: סיפרו שהיה מקרה אונס בעכו. לא ראינו ולא שמענו. 
עמיה: מה שמעתם?
חוה: שמענו שהיתה בחורה שנאנסה וחיפשו מי זה היה ולא מצאו. אבל שוב, זה סיפור שזה היה.
עמיה: ומה עם ביזה?
חוה: סיפורי ביזה – כל הזמן היו מקרי ביזה, הביאו לנו כל מיני דברים, הביאו כלי בית, ונסעו עם משאיות ולקחו מכונות כביסה וכל מיני דברים, תכשיטים, אם מישהו הביא סט של כלי חרסינה, צלחות וספלים, אמרתי תיקח את זה מפה, דברים גנובים אני לא רוצה, שום דבר גנוב לא יהיה אצלי.
עמיה: כשאת מדברת על תקופה של שבויים בעכו? את מדברת על תקופת המלחמה או אחרי?
חוה: אחרי. אולי חודשיים או שלושה אחרי. לא זוכרת אם בדרום כי בדרום המלחמה עוד נמשכה 
עמיה: מיד לאחר המלחמה התחיל השלטון הצבאי. איך זה היה? זה היה מאד קרוב אליכם.
חוה: המקרה הנורא היה  בנהרייה. היה מפקד צבא  שגר בנהרייה, היום בן 90, שמו דב ירמיה. היה מפקד בצבא, אדם נורא נחמד והיה ניסיון של לעשות מלחמה בטלפון או משהו כזה, או מלחמת דואר. כבשו איזה כפר בצד לבנוני, כבשו אותו בדואר, הודיעו להם: אתם כבושים, לא כבשו בפועל, נכבש בצורה כזו. חשבו שהבעיה די סתמית, אם ישראל לא תרצה לשבת שם, אז זהו. אם תרצה כן ישראל להישאר שם, אז תישאר, מלחמת דואר. דב ירמיה כבש את המקום, לא זוכרת איזה כפר, זה היה בלבנון, עשו שם מפקד אוכלוסין. הוא נסע עם קבוצת צעירים לעכו, שיבדקו שם, למעשה שחררו אותם אחר כך, הם היו בשבי חודשיים או שלושה. הוא השאיר מישהו בשם להיס, קצין בדרגה נמוכה יותר, השאיר אותו שם בכפר, בזמן שהוא היה בעכו עם השבויים. היו שם אנשים קצת יותר צעירים, גם יותר מבוגרים שעדיין היו לכאורה עצורים, והכוונה הייתה לשחרר אותם מיד, ואותו להיס הוציא להורג 30 איש. להיס חזר ואמר לחיילים שלו לא להגיד שום דבר, אף אחד לא צריך לדעת או לשמוע מזה. כשדב חזר לשם אחד החיילים סיפר לו את הסיפור ודב מייד עצר את להיס, לקח אותו למפקדה גבוהה יותר. הם ניסו בכל מחיר להשתיק את הסיפור הזה, שזה לא נכון, שזה לא יסופר, זה לא היה  בגלל זה זרקו את דב מהצבא 
עמיה: בגלל שניסה להשתיק את המקרה?
חוה: כן. להיס נשפט קיבל 16 שנה במשפט צבאי ומיד לאחר המשפט קיבל חנינה אישית מדוד בן גוריון. בנוסף לזה, על מנת שיוכל ללמוד משפטים באוניברסיטה, מחקו מהרקורד שלו את העבירה שיש בה קלון על מנת שיוכל ללמוד משפטים ונשלח אחר כך כנציג ישראל לאמריקה. 
רנין: את זוכרת איך קראו לכפר? אחרי ראש הנקרה?
חווה: בצד הלבנוני, לא זוכרת שמו.
עמיה: מתי הגעת בעצם ליחיעם?
חוה: הגעתי ליחיעם כבר בתוך זה, התחילה המלחמה הייתי בהכרזת העצמאות, בגרעין ברוחמה, וידענו שהיינו צריכים לעבור.
עמיה: בת כמה היית כשהגעת לארץ?
חווה: הייתי בת 10, את בית הספר, כל החינוך כבר קיבלתי פה. הגעתי ב-41, הספקתי להיות בפולין בהתחלה של המלחמה, ב-1939.
עמיה: הצלחתם לצאת לפני?
חוה: הצלחנו לצאת לפני, ממש בשנייה האחרונה.
עמיה: ספרי לנו מה קרה עם ההגנה?
חוה: הצטרפתי להגנה ביחד עם כל הכיתה בבית הספר. הייתי בכיתה ט'. ברגע שנכנסתי לתיכון גייסו אותנו להגנה וזה מה שעשינו. אימא שלי למשל לא ידעה ערבית וגם עברית לא ידעה כל כך טוב, אבל היו ערבים מכפר סומיל, יש שריד אחד של הכפר, בפינת דיזינגוף, ארלוזורוב. ושמה היה כפר של 10,000 איש. אימא שלי הכירה מוכר ירקות משם שהיה בא אלינו הבית כל שבוע, ומביא לה ירקות שהזמינה לפני שבוע, הוא ואימא היו יושבים ושותים קפה. איכשהו ניהלו שיחות מעניינות. אני לא זוכרת קשיים ושנאה. הייתי עוברת בלילה בסומיל ואף פעם לא הייתה בזה סכנה. היינו הולכים שם ביום ובלילה, כל השעות, ויחסים היו תקינים וידידותיים. לא זכור לי יחס של שינאה. אפילו, היה בחור ערבי שהצטרף לגדוד שלנו בשומר הצעיר. אנחנו קיבלנו אותו בחיבה ובאהדה, אבל קיבלנו צעקות שניסינו לצרף אותו להגנה. 
עמיה: למה? אם זה בסדר בשומר הצעיר, למה לא היה בסדר בהגנה?
חוה: בהגנה הבינו שהוא לא סתם בא לשומר הצעיר. במידה רבה רצה לרגל על מה שקורה אצלנו. אנחנו לא חשבנו על זה, אבל גם לא ראינו זאת כאסון. בהגנה לא כל כך רצו שיהיה בתוך העניינים. ב-1947 כשהתחילה המלחמה, לא ראינו אותו יותר. אני משערת שבתוך זמן קצר מאד, היה צריך לעזוב את המקום. עבדנו כפועלים שכירים בכל הסביבה בקיבוצים ובמושבים שכנים. נסענו כל יום ועבדנו בחקלאות. בין השאר עברנו גם את הכפר, לא זוכרת שמו, הכפר הכי יפה שראיתי בחיי. (בביקור עם זוכרות בסמיריה סיפרה חווה שזה הכפר. איתן ברונשטיין) היה שם אקוודוקט רומי, תעלת מים רומית, הכול היה בנוי על ידי רומאים, כפר בנוי מסביב לזה, המים והכול. ואז אנשים ברחו, או שהבריחו אותם, לא הייתי בכפר הזה כשיצאו האנשים ממנו, הכפר היה הכי יפה שראיתי. וכל פעם עשינו חשבון, עוד כמה חודשים יחזרו, והכול יהיה מה שהיה. כל יום הייתי עוברת באוטובוס בכפר הזה כשנסעתי לעבודה. יום אחד בבוקר הלכתי לעבודה דרך הכפר, ואחר הצהרים כשחזרתי באותה דרך הכפר לא היה. 
עמיה: בבוקר הוא היה ואחרי הצהריים הוא לא היה?
חוה: האקוודוקט נשאר, אבל הבתים הערביים לא היו יותר, הרסו אותם באותו יום. 
רנין: איפה היה הכפר?
חוה: היום זה נקרא – לוחמי הגטאות.
רנין: זה היה כפר סימריה, ליד נהרייה. 
חווה: המקום היה כל כך יפה, והכפר לא היה יותר. ואז באותו יום הבנתי שהכוונה היא שהם לא יחזרו. הריסת הכפר הייתה בשבילי שוק ושינוי כל תפישת המחשבה ומאז אני יודעת שלא הייתה כוונה להחזיר אותם אחרת לא היו הורסים את הכפר. הייתי בת 19. אפילו קצת פחות. 
רנין: זה היה אחרי הכיבוש של עכו?
חוה: זה היה אחרי הכיבוש של עכו. כיבוש עכו היה בזמן המלחמה. המלחמה נמשכה במקומות אחרים, אבל הגליל כבר היה גמור. בנגב עוד הייתה מלחמה. 
רנין: בואי נחזור לעכו.
חוה: בזמן שהיינו ביחיעם, עכו עדיין לא הייתה כבושה, עכו עדיין עמדה והיה צריך לעקוף את עכו או להתגנב דרך עכו. כל המעבר, כל הסיפורים היו מצחיקים ביותר. בלילה שכבשו את עכו – עכו נכבשה למעשה די בטעות. כלומר, טעות מצד שלהם ולא שלנו. הייתה לנו דווידקה – תותח תוצרת בית, המקום הכי מסוכן לעמוד היה מאחורי דווידקה.  אבל דיוק לא היה לו. הדווידקה הייתה כל פעם במקום אחר. את עכו כבשנו עם דווידקה. דווידקה ירתה – לגמרי במקרה, לא היה לנו מושג איפה צינור מים של עכו – ובמקרה הצליח לפגוע בצינור המים של העיר בקליעה ראשונה ויחידה. הם טענו שם שהם חשבו שזו פצצת אטום. זה מאד החיש את הכניעה של עכו. אנחנו ממש לא ידענו איפה צינור מים.