אלטירָה (חיפה)

חסן: את יודעת יא חאג'ה עם מי דיברתי לאחרונה? היא רוצה לדבר איתך גם?
אם חסין: עם מי?
חסן: עם חַ'ולה

רנין: מי זאת ח'ולה?
חסן: ח'ולה היא בת אחותה של אם חסין. אחותה ד'אבלה. היום היא חיה בארה"ב מזה 17 שנה. הגעתי אליה דרך את האנטרנט של אלטירה. שאלה אותי אם אני מכיר את הדודה אם חסין? התחלתי לצחוק. אמרתי לה בטח שאני מכיר. ונתתי לה את מספר הטלפון אם חסין. כל יום אני מדבר איתה, וכל היא שואלת לשלומה של אם חסין.    

רנין: תאמרי לי, יא חאג'ה, את שמך המלא ומתי נולדת.
אם חסין: אני לא זוכרת באיזה שנה נולדתי, אבל אני בת 90. שמי האג'ר סלים אלאבטח. נולדתי באלטירה. בעלי הוא מחמוד קאסם אלבאש.

רנין: אם אבקש ממך לחזור בזיכרון לימי אלטירה, מה יעלה לך בראש?
אם חסין: מה אני אגיד. לא היה כסף או דברים דומים. האנשים חיו מהאדמה שלהם. כל האדמות האלה מכאן עד עתלית. גידלנו הכל, הבשר היה זול, דגים היו זולים. חלק מאנשים עבדו בתעשיית סיד, חלקם ייצרו פחם, הביאו עצים ועשו מפחמות. אבא שלי היה בן 60, היה הולך ברגל מאלטירה עד עתלית. אני שהייתה הייתה לנו חלקת אדמה, זרענו בה חומוס, ונשים מבוגרות מעין חוד באו ועבדו באדמה.

רנין: כמה אדמות היו לאבא שלך?
אם חסין: היו לו הרבה אדמות. האדמה שלו התחילה מתחנת רכבת חוף הכרמל עד הקמבּ (המחנה הצבאי הבריטי). כל האדמה הזו קראו לה אדמת אלאבטח, של משפחת אלאבטח, זה היה לאבא שלי ולדודים שלי, נג'יב, עבד אלכרים וסאלח. הם חפרו בארות מים והשדות היו רבים. גידלנו חצילים, מלוח'יה, עגבניות, מלפפונים, אבטיח, מלון וכל דבר. כשהיינו קטנים עבדנו באדמה, עזרנו, כל הכפר עבד באדמות, בנים, בנות, נשים, כולם.

רנין: האם את זוכרת את בית הספר של אלטירה?
אם חסין: כן, בוודאי. בית הספר קיים עד היום. היו שלושה בתי ספר, אחד מהם לבנות. הבניין עוד קיים. היום הוא חנות. בית הספר היה רציני. ילד שהגיע לבית הספר עם שיער ארוך היו שולחים אותו הביתה, קודם כל תסתפר ואחר כך תבוא. אז גם נתנו מכות לילדים. לטובת הילד. אני נשבעת, בית הספר הוציא אנשים מצוינים. הבן שלי למד בבית הספר. מי שרצה להמשיך יותר מכתה ז' היה ממשיך תיכון בחיפה.

רנין: אץ למדת בבית הספר?
לא, אני לא למדתי שם. אבל אני זוכרת השיח' עתיק שלימד אותי קצת, תלמידים לקחו כיכר לחם בתמורה ללימודים, למדתי אולי שבועיים. בסוף, ילדים ובנות הלכו יותר לבית הספר, אבל תמיד בנים הלכו יותר מבנות. האנשים פחדו על הבנות שלהם.
 
רנין: באיזה שנה התחתנת?
אם חסין: הייתי בת 13. לא זוכרת באיזה שנה.

רנין: ספרי לי על החתונה שלך.
אם חסין: לא הייתה מסיבה ולא כלום, לרוע מזלי (צוחקת). התחתנתי ביום ששי. סעיד אלג'רבוע, חתנו של בעלי, נסע לשוק אלג'רינה בחיפה כדי לקנות דברים לחתונה. מישהו ירה בו בשוק והרג אותו. מת והחתונה בוטלה. זה היה בשנות השלושים, התקופה של המרד. הקבר שלו קיים עד היום. בסוף התחתנו ללא מסיבה. אבל בדרך כלל, בחתונות היו חפלות. הייתה חלקת אדמה משורית, כמו חצר, בה עשו טקסי החתונה, היו מלבישים את החתן יפה, אחרי טקס מקלחת, הגיעו לחצר, הביאו סוסים, 7-8 סוסים, היו מקשטים הסוסים עם שרשראות זהב והיו רוקדים בחצר. החפלה מסתיימת עם ערב, בערב היו לוקחים את החתן לבית שלו.

רנין: והכלה?
אם חסין: הבנות של הכפר היו יפות. רק מעט בנות לא היו יפות. בכל זאת הצעירים התחתנו עם בנות מהכפרים השכנים, עין ע'זאל, עין חוד, אג'זם. גם לכלה הייתה חפלה והאנשים שרו לה.
חסן: אולי תשירי לנו איזה שיר של חתונות?
אם חסין: אני לא זוכרת, נשבעת לך, פעם ידעתי הרבה שירים.
חסין: את זוכרת ששרת בחתונה של הבן של המח'תאר?
אם חסין: כן, אבל לא זוכרת עכשיו את השירים.

רנין: מה היה שמו של המח'תאר?
אם חסין: שמו עבד אללה אלסלמאן. הבית שלו קיים עד היום.
חסן: את רוצה לספר על הגרמני שאנשי אלטירה הרגו אותו?
אם חסין: כן. יש אזור בדרך לחיפה, היום יש שם קניון חיפה ובונים עכשיו מגרש כדורגל חדש, לאזור הזה קראו באב אלנהר [שער הנהר]. שם היו הרבה זיתים לגרמנים וקראנו לזה " זיתי הגרמנים". יום אחד, גבר מאלטירה נכנס למטע של הגרמנים כדי לגנוב זיתים. בעל המטע ראה אותו, ירה בו והרג אותו. הגרמנים הציעו לשלם כופר למשפחה אבל אנשי אלטירה סירבו. אמרו שלא מקבלים כסף תמורתו. רוצים לנקום. אנשים מאלטירה תפסו גבר גרמני ואמרו שלא נשחרר אותו עד שתביאו את מי שהרג את הבן שלנו. האנגלים הביאו את הגרמני. אחד הזקנים מאלטירה, היה לו נשק, נתן את האקדח לאחד הצעירים ואמר לו תירה בו. הצעיר ירה בגרמני והרג אותו במקום. הסיפור הזה מוכר. האזור של באב אלנהר מפורסם כי היהודים אספו אותנו שם לפני שגירשו אותנו ב 48.
 
רנין: מה את זוכרות מהאנגלים.
אם חסין: אני זוכרת איך האנגלים שחטו בעלי חיים. היו מביאים את העז, קושרים אותו עם הרגליים לעץ זית, ועם הגרזן נותנים מכה אחת וכורתים את הראש. אני פחדתי מהדבר הזה. אנחנו לא כך שוחטים (צוחקת). האנגלים היו גם מביאים בגדים טובים מאנגליה והיו מוכרים לפלסטינים במחיר זול. אני זוכרת סיפור של אבו סיר, איש מאלטירה, לקח בגדים ולא שילם, אמר להם שיביא כסף מחר. לא הביא. האנגלים הבינו שהוא לא יביא כסף אז ירו בו והרגו אותו.

רנין: האם האנגלים הציקו לאנשי אלטירה? האם הגיעו לכפר?
אם חסין: לא הרבה. הם היו מתאמנים בנשק קרוב לכפר. אישה אחת מהכפר, שמה לטיפה, קיבלה כדור בגרון, טיפלו בה ולא נהרגה, אבל איבדה את הקול שלה.    
חסן: האנגלים עשו חשבון לאנשי אלטירה. פעם הגיע לאזור מפקד חדש והחליט שהוא רוצה למצוא פתרון ולשלוט בעניינים. הוא הגיע לכפר בג'יפ שלו עם כמה חיילים ונפגשו עם המח'תאר עבד אללה סלמאן. המח'תאר קיבל אותם, אירח אותם והייתה ישיבה. בסוף הישיבה יצא המפקד כדי לנסוע בג'יפ ואז גילה שהג'יפ בלי גלגלים, צעירים מהכפר פירקו את ארבעת הגלגלים. הוא השתגע, חזר למח'תאר והתחנן שיחזירו לו את הגלגלים. מאז, הוא לא חזר לכפר.

רנין: האם אנשים מאלטירה הצטרפו למורדים?
חסן: בוודאי. היה איש ידוע מאלטירה שמו אלשיח' רשיד, הוא היה מקורב לעז אלדין אלקסאם. הדוד שלי אבראהים קסיני, גם הוא היה עם אנשי אלקסאם. הדוד הזה נפטר סוריה.
אם חסין: המורדים היו מגיעים לבית כלשהו, דופקים בדלת, מבקשים אוכל והאנשים היו נותנים להם. אני זוכרת פעם שהאנגלים נכנסו לכפר, אספו את האנשים באלמנזול, חצר הכפר, בתוך הבתים הם הרסו דברים, זרקו לרצפה את המזרונים והשמיכות, ערבבו את הקמח עם השמן. הם חיפשו אנשים שעזרו למורדים. היו מעבירים את הגברים ליד הג'יפ שלהם, בתוך הג'יפ הסתתר משת"פ מהכפר והוא סיפר לחיילים האנגלים מה כל אחד מהכפר עשה. אחר כך הם עצרו כמה צעירים ולקחו אותם לבית המעצר בכרכור.  

רנין: מה קרה ב 48?
אם חסין: היהודים היו תוקפים את הכפר. היו אומרים לנו תיכנעו. אבל מה ניכנע? אנחנו בבתים שלנו. הם שלחו שליחים וביקשו מהמח'תאר להיכנע ולהסגיר את הכפר. המח'תאר פחד ולא העז לעשות דבר. אני זוכרת שהיו לנו בבית 50 שקים של גרגירי חומוס, בעלי ביקש מהמח'תאר אישור בכתב כדי למכור אותם. המח'תאר אמר שהוא לא יכול עזור ואמר לו לך תבקש אישור מהיהודים. טוב, העיקר שהיהודים היו אומרים אם תיכנעו לא ניקח מכם כלום. יוסף אלראשד וסיף אלדין אמין אמרו שלא ניכנע ונילחם. בסוף היהודים נכנסו לכפר בלילה, הפגיזו אותנו וירו עלינו כל הלילה עד הבוקר. תושבי אלטירה יצאו מהכפר והלכו להתחבא במערות על גבעת עראק אלשיח'. בסוף הם כבשו את הכפר, הרסו את הבתים, הרסו את הבית שלנו ושקי החומוס בפנים.
חסן: בתקופה ההיא, כאשר היהודים תקפו כמה פעמים את הכפר, הנשים היו לוקחות את הילדים ומתחבאים בתוך המערות שבעראק אלשיח'. אלה היו שתי מערות גדולות מאוד. כך היו מתגוננים.
אם חסין: כן. היינו לוקחים קצת מזון כמו קמח ושמן כדי לאכול. אני הייתי עם חמשה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים, אני ובעלי, יחד שבע נפשות.
באותו בוקר, אחרי המתקפה, עמד איש מהכפר, שמו ח'אלד אבו אלנֻס, עמד בתחתית הוואדי ונופף בדגל לבן. האנשים הבינו שאפשר לצאת מהמחבוא. ירדנו מההר לכיוון הכפר. פתאום החלו לירות עלינו. הכדורים עברו מעל הראשים שלנו. האח של אבו מחמוד, צעיר בן 15 קיבל כדור ונהרג. אני והמשפחה שלי לא הלכנו לכיוון הכפר, הלכנו לוואדי אבו אלג'אע כדי להתחבא שם, ליד בית הספר. הגענו לוואדי, היהודים ירו עלינו והרגו זקן אחד, לקחו לנו את המזרונים, הבגדים והמזון שהיו על החמור וזרקו אותם. הם ציוו על בעלי שיישאר עם הזקן הירוי, ואותנו הנשים והילדים לקחו למרכז הכפר. הזקן הזה נתן לי לפני שימות 30 לירות פלסטיניות וביקש לתת אותן לאשתו. אני נתתי לה אותם, וכל פעם שהיא פוגשת אותי היא מודה לי שהבאתי לה את הכסף. הזקן מת וקברו אותו בבית הקברות של שכונת חג'יר.
חסן: זאת אומרת שהיהודים היו כבר בתוך הכפר כאשר ירדתם מעראק אלשיח'?
אם חסין: נכון. הם היו בתוך בית הספר, צפו בנו וירו עלינו. בסוף אספו אותנו במרכז הכפר, באלמנזול, היינו מאות אנשים, הביאו לנו אוכל ומים. הכפר היה מלא אנשי צבא יהודים. היינו במצור בתוך אלטירה יותר מחודש. בסוף הביאו כ- 25 אוטובוסים, העמידו אותם ליד משפחת יעקובּ וברחוב ליד בתי הקפה. התחילו להעלות אנשים לאוטובוסים ולהסיע אותם. חלק מהצעירים הם לקחו למעצר, גם בעלי היה בין העצורים. הוא התחיל לצעוק אני רוצה את הילדים שלי. ענו לו נביא לך אחר כך את הילדים. את בעלה של אחותי ד'אבלה, הם הכו ועינו ולקחו אותו למעצר שלושה חודשים, בסופם שאלו אם הוא רוצה להישאר במדינה או להצטרף לאשתו בסוריה? אמר שלא רוצה להישאר כאן ועבר לסוריה. לפני שעלינו לאוטובוסים, הצבא אמר לנו אם מישהו רוצה משהו מהבית או מהמכולת שייקח אתו. האוטובוסים היו עמוסים, בפנים ועל הגג, מלאים באנשים ובחפצים שלהם.

רנין: האם היו עוד הרוגים מהכפר?
אם חסין: כן. אני זוכרת שהיהודים נכנסו לשכונת משפחת חג'יר, שמו פצצות ליד שני בתים בקצה הכפר, שני הבתים התפוצצו, 13 אנשים נהרגו. אישה אחת ממשפחת חג'יר הייתה נשואה וגרה בחיפה, כאשר התחילו עימותים בחיפה היא באה לאלטירה עם הילדים שלה כי זה נראה לה יותר בטוח. היא והילדים שלה נהרגו בפיצוץ. היה עוד זקן, אבו חמזה, היהודים הרגו אותו ליד הכפר ביום שכבשו אותו.
חסן: יש עוד סיפור על אנשים מאלטירה שנשרפו ומתו אחרי שהוצאו מהכפר. מדובר בקבוצת אנשים, בעיקר זקנים שהיו בכפר, העלו אותם על אוטובוס והסיעו אותם עד העמק ליד אללג'ון [מגידו], הורידו אותם מהאוטובוס והשאירו אותם בשדות. היה קיץ, תקופת קציר. היהודים הבעירו את השדה. 10 אנשים נשרפו ומתו והשאר כ- 40 ניצלו. מהמתים אני שמעתי על עבד אלקאדר סלאם ואשתו, אחמד אלעווא, רחמה אלשרביני, עאישה אבו עליא, חמדה אבו ראשד, לילא ע'נאם. אנשים אומרים למה עזבתם את אלטירה? יכלתם להישאר שם. לא נכון. אנחנו אפילו לא ברחנו. הכריחו אותנו לעזוב את הכפר.
אם חסין: אנחנו נוסעים באוטובוסים, נהיה חושך. האוטובוס עצר באיזה מקום, ירדנו וישנו על האדמה ועל הכביש. פתאום מטוסים התחילו להפגיז אותנו. היו אתי שתי בנות, אחת בת שנה, אמינה שמה, ועוד תינוקת בת 20 יום. לקחתי התינוקת, ברחתי, ושכחתי את בתי אמינה. הגענו לכפר רמאנה, בדרך לג'נין, נכנסנו למסגד ונשארנו בו עד הבוקר. בבוקר הגיעו משאיות של ירדנים, לקחו את הנשים והילדים לירדן. זה היה רחוק. בירדן עצרנו בחניון. הייתי עם חמשה ילדים, אחי, אחותי ובנה הנכה.

רנין: מה קרה עם אמינה? הבת ששכחת?
אם חסין: אחותו ז"ל של אבו חסין בעלי, הייתה צעירה אז, הביאה לי את אמינה לרמאנה. נשבעת לך, עד שביאה לי אותה לא שמתי לב בכלל ששכחתי אותה. לא רק אני. אני יודעת על אישה שלקחה את הכרית במקום הבן שלה. בירדן ישנו בחניון, היה מאוד קר בלילה. אחרי תקופה קצרה המשכנו לסוריה, גרנו קצת במחנה הפליטים אלנירב ליד חלבּ, משם עברנו לעפרין, אזור הכורדים ליד הגבול עם טורקיה, אחר כך חזרנו לכאן לאלטירה. במסע ההוא היה קשה. היינו בלי אוכל וביקשנו נדבות. אנשים לא התייחסו אלינו יפה. זקן אחד בסוריה אמר שמכרנו את המולדת שלנו. לא נתן לנו אפילו מים. בסוף האונר"א התארגן והביא אוכל. כל זה הייתי לבד עם הילדים. בעלי נשאר בארץ כי עצרו אותו היהודים. הוא דאג שנחזור. מישהו מהכפר היה סוחר והיה מביא סחורה מסוריה, היו לו חמורים וסוסים, דרכו קיבלנו מסר מבעלי שהוא רוצה שנחזור. חזרנו עם הצלב האדום. נסענו ברכב שלהם, אני, הילדים שלי, אחי סבחי, ילד מאלכבאביר שמו עת'מאן ועוד אשה זקנה. אמא שלי נשארה בסוריה. אפילו לא הספקתי להיפרד ממנה. הרכב הוריד אותנו ליד עפולה. משם שכרנו חמורים, הגענו לעספיא ולמחרת המשכנו לחיפה. אחותי ד'אבלה, הייתה אישה חזקה, עזבה את בעלה בסוריה, באה עם הילד שלה, רצתה לקבל אזרחות כאן ולגור בארץ, אבל המשטרה הישראלית רדפה אותה כי היא הייתה אישה לאומנית. בסוף גירשו אותה מהארץ, ורשמו שאסור לה להיכנס שוב. נפגשתי איתה רק אחרי 15 שנה כאשר ביקרתי בירדן.

רנין: טוב, מה עשיתם בחיפה?
אם חסין: גרנו בוואדי אלנסנאס כשנה. היה קשה. אין עבודה ואין אוכל. חיפה הייתה ריקה. גרנו אצל דודה שלי. בעלי כבר יצא מהכלא, הוא היה כמה חודשים במעצר מיום כיבוש אלטירה. יום אחד הוא הלך לאלטירה כדי לבדוק מה המצב. מצא את הבית שלנו הרוס. כאשר כבשו את הכפר, המטוסים הפציצו והרסו חלק מהבתים.
חסן: רוב בתי הכפר עמדו עד 1965 ואז הרסו אותם. בהתחלה שיכנו בהם יהודים ואחר כך בנו בשבילם בניינים חדשים, הוציאו אותם מהבתים שלנו והרסו את הבתים.
אם חסין: חזרנו לאלטירה, הבית היה הרוס, גרנו בצריף. בעלי התחיל לעבוד באדמות של אנשי אלטירה. כמובן אצל יהודים כי כבר הפקיעו את האדמות. הוא חכר את מטעי הזיתים של אלטירה. כולנו עבדנו אתו, אני והילדים. גרנו בצריף עד 1962. אני, בעלי ו- 12 ילדינו. הצריף לא היה על האדמה שלנו. זו הייתה אדמת נפקדים. באותה שנה היהודים החליטו להוציא אותנו כי רצו לבנות קופת חולים ולפתח את האזור. בתמורה נתנו לנו את חלקת האדמה הזאת, גם בטירת כרמל, בנינו בית ומאז אנחנו גרים כאן.      
 

حسن قصيني وأم حسين / חסן קוסייני ואם חוסין

جولة في طيرة حيفا / סיור בכפר אלטירה (חיפה)

جولة في طيرة حيفا / סיור בכפר אלטירה (חיפה)

جولة في طيرة حيفا / סיור בכפר אלטירה (חיפה)

مدرسة الطيرة / בית הספר של כפר אלטירה

مدرسة الطيرة / בית ספר אלטירה (1965)

مقبرة الطيرة المركزية/ בית העלמין המרכזי של אלטירה

مقاهي الطيرة / בתי קפה ומסעדות בטירה

مبنى تابع لمدرسة البنين / מבנה שייך לבית הספר לבנים

بيت مختار الطيرة / בית המוח'תאר

ما تبقى من بيوت الطيرة / מה שנשאר מבתי אלטירה

ما تبقى من بيوت الطيرة / מה שנשאר מבתי אלטירה

بيت نمر أبو راشد / הבית של נמר אבו ראשד

مسجد الطيرة تحول الى كنيس / מסגד אלטירה, משמש היום כבית כנסת "אם הבנים"

جولة في طيرة حيفا / סיור בכפר אלטירה (חיפה)

طيرة حيفا / טירת חיפה (טירת הכרמל)

جولة في طيرة حيفا / סיור בכפר אלטירה (חיפה)

مدرسة البنات في الطيرة / בית ספר בנות בטירה

مقبرة الطيرة المركزية/ בית העלמין המרכזי של אלטירה