לעדות בוידאו לחץ\י כאן
לעדות בשפה הרוסית לחץ/י כאן
____________________
צבינג'י: אני במקרה לגמרי הגעתי לתנועת השומר הצעיר. כל מי שהיה בתנועה בגיל מסוים הלך להגנה, ואח"כ לפלמ"ח, בגיל עוד יותר מאוחר. חינכו אותנו כמובן להתיישבות, להגשמה עצמית. וחיכינו ליום שנוכל להקים קיבוץ עצמאי. יום אחד באו ואמרו לנו שיש... מתארגנת עלייה ליישוב בגוש עציון. התלהבנו – קודם כל לעלות להתיישבות. שנית, ישבנו בתוך גוש ערבי באזור מקסים, יפה, הררי, בחורף שלג. מה רע? אמרנו, אנחנו מוכנים להתיישב שם. על ידינו היה כפר, ח'רבת זכרייה, שהוא היה כפר קטן – שתי משפחות – שהיו כבר דורות שמה. והם עזרו לנו במים, כי לא היה לנו מים, ולהם היו בורות.
עמי: היה פחד?
צבינג'י: לא! היחסים אז, צריך להבין, היחסים בינינו לבין הערבים היו כאלה שאפשר היה לחיות איתם. ברגע שהוכרזה המדינה, ב-29 בנובמבר, והגוש נכנס למצור, הם ברחו מהכפר.
עמי: למה הם ברחו?
צבינג'י: למה הם עזבו?
עמי: כן.
צבינג'י: מסיבה אחת פשוטה, שהיה פעם ראשונה שהגוש נפגש עם משא, דבר כזה כמו עשרה הרוגים מתוך הגוש, מהישובים, הם פחדו שתהיה נקמה. ושיהרגו אותם אם הם לא יסתלקו משם. הם פחדו מנקמות. וזה היה טבעי לגמרי שהם יסתלקו משם.
רנין: איך כבשתם אותו?
צבינג'י: לא כבשנו, הם עזבו!
עמי: הם עזבו, ומה קורה יום אחרי?
צבינג'י: יום אחרי זה אנחנו נכנסנו, וזה שימש אותנו כמוצב קדמי בתכנון ההגנה על הגוש.
עמי: מה זאת אומרת, אבל זה בית של מישהו?
צבינג'י: נו, ואם זה בית, אז מה? אז אסור לנו? אם הוא נעזב, מישהו בכלל חשב על זה, להשאיר את זה?
עמי: מישהו חשב על זה?
צבינג'י: לא
עמי: אף אחד לא חשב על זה?
צבינג'י: היה מובן לגמרי... לא היינו נלחמים נגדם, אבל ברגע שהם... מצאנו את הישוב ריק, והוא יכול לשמש לנו כמוצב קדמי במקרה של התקפה על שני היישובים עין צורים ורבדים – מטבע הדברים לשבת ולבוא ולקחת ולהגן על עצמנו. יגאל אלון בא אחרי שיירת נבי-דניאל, שחלק מהשיירה הצליחה לחזור לגוש וחלק נפל בידי הערבים. הוא בא במטוס, מטוס קל לגוש. כמובן שיגאל אלון מפקד הפלמ"ח זה לא... אז עשינו אסיפת חברים כמובן, והוא סיפר לנו על האידיאולוגיה. למה אנחנו צריכים לשבת בכפר... בגוש עציון – כי זה יכול לשמש לנו כקרש קפיצה לנגב, וחייבים להגן על המקום הזה.
עמי: אתה חושב שהיתה לו אידאולוגיה של טרנספר?
צבינג'י: ליגאל? תראה, אני לא יודע בוודאות, לא יכול לומר שיגאל אלון לחם על טרנספר. אבל בפועל, כמפקד, הוא ביצע את זה. אם זה בלוד ורמלה, גירשו אותם משם! הם לא ברחו. משם גירשו. מה אני רוצה לספר לך? שהתאספנו בפלוג'ה – אני נוהג את הג'יפ, בן גוריון יושב על ידי, משה דיין מאחוריי. הגענו לדוויימה, אני לא יודע אם אתה יודע איפה זה...
עמי: יודע איפה זה.
צבינג'י: זה ב... ממש על הגבול.
עמי: ממש על הגבול של 67.
צבינג'י: של 67. והיה שמה מסגד. הכפר היה הרוס מהמלחמה, אבל המסגד נשאר עם הצריח והחצי-סהר למעלה. ואני נותן הרצאה על הגוש [יואב] לבן-גוריון, הוא משה דיין, אכפת לו? הוא מסתובב. ואח"כ הוא עוד ביקש לעשות סיור קטן ועוד קטפו לו שם – היה עונת הפרי. בא אליי משה דיין אומר לי, בוא'נה, אתה רואה את החצי-סהר הזה? אומר לו, כן. מחר תדאג שזה יגיע למשרד שלי. נו, מה אתה יכול לעשות? להגיד לו המפקד אני לא הורס מסגדים? אני מסתובב, מחפש דרך, איך אפשר להגיע לקצה המסגד, לחצי-סהר הזה. אין דרך אחרת. רק לפוצץ אותו. הבאתי מחלקת חבלה בלילה, פוצצנו, ועכשיו הכל נפל, אבנים... לא מוצא את החצי-סהר הזה. והבאנו עוד מחלקה שתעזור לפנות את האבנים. בבוקר מצאו אותה – מקומט, מכופף. לקחתי את זה, יש לי פקודה, מחר בבוקר תביא לי את החצי-סהר, ולקחתי את החצי-סהר, באתי לרבדים, מנהל המוסך היה חבר טוב שלי – כבר איננו. ואמרתי לו, גדליה, תשמע, תעשה לי מזה משהו, שזה יהיה, תיישר לי אותו, פה שם, לקח עשה לי אותו כמו חדש. נסעתי למטכ"ל, אני נכנס אליו, אומר לי, תודה רבה, תשאיר לי את זה פה – שלום!
רנין: שמעת על מקרי אונס בזמן המלחמה?
צבינג'י: בזמן המלחמה, לא. אני יודע על מקרה אונס אחד, שהפלמ"ח סירס את הערבי. שאנס בעמק בית שאן בזמן הפלמ"ח, פלמחניקית, והפלמ"ח מצא אותו וסירס אותו.
רנין: היישובים שבסביבה הם יושבים על אדמות של כפרים פלסטיניים. מה אתה חושב על זה? מבחינת פתרון לבעיית הפליטים. אתה, האם אתה חושב שיש מקום להחזיר לאנשים את הרכוש שלהם?
צבינג'י: לא! אפשר להסדיר את זה בתשלום – לפצות אותם – אבל היום אנחנו יושבים בתוך גבולות מדינה, אנחנו מדינה עצמאית, ואני נגד החזרת הפליטים.
צבי סטקלוב, חייל בפלמ"ח / Zvi Steklov, Palmach soldier