הנזיר גי ח'ורי

הדברים הבאים, הלקוחים מיומנו האישי של הנזיר גי ח'ורי, תורגמו לאנגלית מכתב היד המקורי בצרפתית בידי הנזיר ג'יימס קונולי, ואנו מכירים לו תודה על שהקדיש מזמנו ומכוחו למשימה זו 1967
עִמְוָּאס

תורגם לעברית מהגרסה האנגלית.

מלחמת 1967
מאז אמצע מאי החלו עננים כבדים להעיב על חיינו, ויום אחר יום חיכינו ששוב תפרוץ מלחמה בין הערבים והיהודים. אך איש לא היה בטוח בכך לגמרי, כיוון שעוד באותו יום בו פרצה המלחמה לא ידע על כך הקונסול הכללי הצרפתי, ואף הצהיר בפני המשנה לאב המנזר שלנו בפגישה עימו, שלא נשקפת סכנת מלחמה, לפחות לא באופן מיידי...

הרדיו המצרי הוליך שולל את התושבים המקומיים התמימים והם לא חשדו במאומה. הם היו שבויים בהערצתם לגמל עבד אל נאצר, אך שוב טפחו המאורעות על פניהם. מהקרב הראשון מול הצבא הישראלי הופתעו הערבים לחלוטין וניגפו בפניו בכל חזית.

באותו יום (5 ביוני 1967), יצאו כמה נזירים לערוך ביקורים במקומות אחרים, בידיעה שלא עומדת לפרוץ מלחמה: ביקור בירושלים עם המשנה לאב המנזר, ביקור נוסף בבית לחם, וביקור שלישי בעמאן. הדרך חזרה למנזר הייתה מלווה בקשיים רבים, כי ברגע שנפוצה השמועה על המלחמה, שום כלי תחבורה לא העז לצאת לכיוון לטרון שהיה אזור שנוי במחלוקת. בשעות אחר הצהריים, כשהנזירים חזרו סוף-סוף למנזר, נשמעו כבר קולות ירי באזור. כמה מאנשי הכפר עמואס חיפשו מקלט ברמאללה. הנזירים התחילו להוריד את מזרוני השינה שלהם אל המרתפים ולמלא שקי חול. לכל אחד ניתנה הרשות להעביר את הלילה במקום שנראה לו הבטוח ביותר, כלומר, בחצרות הפנימיות של המרתף, במנהרה או במרתף היין. אלה היו שלושת המקומות שנחשבו לבטוחים במידה שווה...

בשעה 10:00 בערך נתקלו כמה לוחמי קומנדו מצריים שהיו מפוזרים באזור הכפרים בצבא הישראלי, שהתקדם לעבר לטרון במטרה לכבוש אותה. החל קרב שנמשך פחות משעתיים. רבים מבין לוחמי הקומנדו נהרגו ואילו האחרים ברחו והסתתרו. אנשי הקומנדו המסכנים לא הכירו את האזור. הם מזכירים לי באומץ ליבם את ליאונידס ושלוש מאות הלוחמים הספרטנים, שנהרגו עד האחרון שבהם במעבר ההרים הצר של תרמופילס,  בניסיון לעצור את התקדמות הצבא הפרסי.  גם הם הצליחו לעכב את הצבא הישראלי לזמן קצר שאפשר לצבא הירדני להימלט מלטרון למקום מבטחים. לצבא ניתנה פקודה מיידית לפנות את מובלעת לטרון, פן יהיו מוקפים ע"י הצבא הישראלי שכבר כיתר את ירושלים והתקדם לעבר שכם. אנשי הכפר חזו בלוחמים המסכנים השועטים כמשוגעים כשבידם האחת רובה ובשנייה קסדה, לעבר המשאיות הצבאיות שחיכו כדי לפנותם מהשטח.


יוני 1967: הנזיר גי ח'ורי בתמונה מדבר עם חיילים ישראלים בניסיון לשכנע אותם לא להרוס את הכפרים הפלסטינים בלטרון. © יוסף הוכמן

בראותם את אנשי הצבא נסוגים, איבדו אנשי הכפר את אומץ ליבם וחלק מהם החליטו לברוח יחד עימם. אחרים נשארו בכפר עד הבוקר, ואחדים הגיעו למנזר בחצות בערך וביקשו מקלט כיוון שהצבא הישראלי כבר החל להפציץ את האזורים שמסביב למנזר. מיד אחר כך נשמעו קולות של ילדים בוכים מתוך המנהרה. נזירים אחדים ירדו לשם, ביניהם הנזיר ז'אן דה לה קרואה. הם נשארו עימם והשתדלו לשמח אותם ולהפיג את פחדיהם למרות רעם הפגזים ורעש המקלעים. עם עלות השחר בא הקץ להרעשה נוראית זו. אז התגלה מראה הטנקים הישראלים המתקדמים לאורך המישור כולו. החיילים הישראלים נשמעו צועקים וצווחים במלוא הגרון.

באותו בוקר השיג הנזיר ז'אן דה לה קרואה דגל לבן, וכשהוא מלווה בנזירים אחרים התקדם אל דלת החצרות הפנימיות . עד אותו רגע אף לא חייל אחד עבר בשער המנזר. החיילים המתינו בחוץ, בתוך הטנקים; אחדים מהם הציבו את קני המקלעים על קירות החצר הפנימית, מוכנים לירי. כאשר עברו בשער בירך אותם הנזיר ז'אן בברכת "שלום", בעברית. הקצין ענה בנימוס לברכתו ושאל בצרפתית רהוטה: "אבי, האם יש ערבים בתוך המנזר?" הנזיר ז'אן ענה בחיוב והקצין פקד על כולם, ללא הבדל גיל לצאת ולחזור לכפר. ואז הוסיף: "ובאשר לנזירים, אתם יכולים להמשיך בעבודתכם ללא חשש". ברגע שעזבו אנשי הכפר את המנזר וחזרו לכפרם חזר השקט במנזר לקדמותו. עתה יכולנו להעריך את הנזק שנגרם למבני המנזר על ידי הארטילריה הישראלית. הנזק היה חמור למדי; פגז חדר את הקיר הצפון-מערבי של המרפאה; שתי קשתות של החצר הפנימית קרסו.  פגז חדר גם את קיר המרתף, שהיה בעובי מטר וחצי לפחות ונחת לבסוף לרגלי הפסל של "גבירתנו מסיטו"  ושם חדל. הנזירים החלו לפנות את שברי האבנים שגרם הפגז. הנזיר ז'אן דה לה קרואה החל לפנות את הקפלה  והמרפאה שניזוקו באופן ניכר, מרהיטיהן. הדלת המזרחית שמול אגף פרחי הכמורה הייתה מרוסקת לגמרי על ידי פגז; הקפלה הייתה במצב עגום ביותר.

למרות הכול השתרר שקט מוחלט סביב המנזר. אך מה התרחש בעמואס באותו זמן? האם היהודים אסרו על אנשי הכפר לעזוב את בתיהם? בבוקר שלמחרת הגיעו חמישה או שישה מהעובדים שלנו וסיפרו שהיהודים פקדו על כל אנשי הכפר לעזוב מיד, בלי אפשרות לקחת עימם ולו גם משהו מרכושם. אותה פקודה ניתנה גם לכפרים השכנים, יאלו ובית נובא. כך החלה היציאה ההמונית של אנשי הכפרים. האנשים המפוחדים עזבו בבהילות את בתיהם, רובם ברגליים יחפות מחוסר זמן לנעול נעליים. הם צוו ללכת לרמאללה, מרחק של כ-25 ק"מ. רובם נשאו תינוק או שניים בזרועותיהם, והחום היה כבד ומעיק. זקן עיוור, קרס מתשישות ומת. אישה זקנה מתה מעייפות ומחוסר תזונה; בעלה שהיה לצידה קבר אותה במקום בו מתה. מפעם לפעם נראו גופות של לוחמי קומנדו פזורות לאורך הדרך.

כמה משפחות שבתיהן ניצבו במרחק מה מהכפר עזבו אותם וחיפשו מקלט במנזר, לאחר שראו ששקט ושלווה ירדו על עמואס ושרוב החיילים הישראלים המשיכו הלאה. ביניהן היו כמה זקנים ושניים-שלושה אנשים עיוורים. הם הגיעו בזה אחר זה, מבלי לדעת שאנשי הכפר האחרים עזבו. עד מהרה הם מנו 70 איש; גברים, נשים וילדים. אנשי המנזר קידמו את פניהם בברכה, ובהעדרו של אב המנזר, ששהה בצרפת לרגל האסיפה הכללית של לשכת המסדר , הטיל סגנו על הנזיר ז'אן דה לה קרואה את האחריות לדאוג לשלומם. זה לא היה פשוט כי היה עליו לדאוג להם למקום לינה ולמזון, אך הנזיר ז'אן שמח מאוד לעזור לקורבנות האסון, שרבים מהם בכו ללא הפסק. הוא שיכן את הנשים וילדיהן יחד, ואת חמשת-ששת הגברים שהיו שם שיכן בנפרד עם הזקנים. שני נזירים עזרו לז'אן לחלק את האוכל, והוא עצמו דאג למנת אוכל עבור כל משפחה. כל הגברים אכלו יחד, והנשים והילדים אכלו יחד, בנפרד מהם. הוא השיג חלב שהיה חיוני לקיומם של התינוקות. האנשים החלו להיפתח אט-אט ולחלוק את צערם עם אחיהם לצרה.

בנוסף לכל העזרה המעשית שהעניק הנזיר ז'אן לקורבנות אלה הוא לא הפסיק לנחמם ולעודדם. מבין הנשים היו כאלה שנאנחו ובכו ללא הרף, אחת מהן בדאגה לבנה שלחם בחזית וממנו לא היו לה כל ידיעות; אחרת על בעלה שנאסר על ידי היהודים; שלישית על חלק מילדיה שברחו ולא היה לה כל מושג היכן הם.

המשפחות האלה שהו עימנו עד 12 ביוני. ביום זה הורה להם קצין ישראלי לעזוב את המנזר וללכת לרמאללה. אוטובוס "אגד" היה אמור לאסוף אותם ולהסיע אותם לבית סירא ומשם היה עליהם להגיע בכוחות עצמם לרמאללה, מרחק של 15 ק"מ. ההסבר שנתן לכך היה משהו כמו, שההחלטה התקבלה בגלל אנשי קומנדו המשוטטים כנראה באזור. למשמע הפקודה אנשי הכפר האומללים לא הפסיקו לבכות. לאן עומדים לקחת אותם? אמהות לילדים רכים בשנים החלו להתייפח בבכי.

הנזיר ז'אן ושני נזירים נוספים החלו להכין צידה לדרך עבור כל משפחה. כל חבילת מזון כללה לחם, גבינה ובשר טרי ליומיים. הוא הפקיד את חבילות המזון בידיהן של שתי משפחות שנראו אמינות בעיניו, אך למרבה הצער הן ברחו עם חלק מהמזון. ז'אן היה מאוכזב מאוד מכך, וגם ציין זאת בפניו של אבי אחת המשפחות, שאותו פגש מאוחר יותר.

בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעו האוטובוסים לשערי המנזר; נכחו שם גם חיילים ישראלים שדאגו לביצוע פקודת הפינוי ללא דיחוי. הם הוציאו את האנשים בכוח ממקום המקלט. ומכאן ואילך היו אך ורק דמעות. כל האנשים המסכנים מיררו בבכי, וקבוצה גדולה של נזירי הקהילה שעזרו להם לשאת את הצידה היו מדוכאים מאוד אך עמדו חסרי אונים לנוכח המתרחש.

לפני עלותם לאוטובוסים, כל אנשי הכפר, ללא יוצא מן הכלל, צעדו קדימה ונפרדו בדמעות מכל אחד ואחד מהנזירים. כמה זמן תארך הפרידה? לא היה להם כל מושג; אולי לתמיד. ואכן כך קרה לרובם. אני עדיין זוכר אישה צעירה שתינוק תחת זרועה האחת, וילד שני אוחז בידה השנייה, בוכה בקול ושואלת מה יקרה איתם. היא הייתה אשתו של אחד העובדים שלנו. היהודים לקחו בשבי את בעלה רק בגלל שמצאו קסדת לוחם קומנדו תחת עץ זית הקרוב לביתם.

האוטובוסים יצאו לדרך והנזירים חזרו לקיים את טקסי תפילת הערב של יום ראשון. למחרת ראה אחד הנזירים את הנזיר ז'אן יושב על ספסל בחצר הפנימית, בניגוד למנהגו הרגיל, וראשו בין ידיו, הוא ביקש לדבר איתו. הנזיר ז'אן קם מיד. הנזיר שאל אותו: "האם אתה עייף, אבי?" ותשובתו הייתה: "אוי ואבוי, ליבי נשבר מצער למראה האנשים הסובלים ללא עוול בכפם. אי הצדק האנושי הוא כה עצום לפעמים". מעתה ואילך הוא סירב להשתתף באירועים המוסיקליים של ימי החג בכנסייה, כאות לאבל.

השקט חזר למנזר ודממה השתררה באזור שמסביב למנזר. הנזירים נאלצו לבצע את עבודות המנזר ללא עזרתם של העובדים הכפריים. הם היו צריכים לעבוד במטבח, במשק, בגינה, לדאוג למים, לחשמל וכדומה. כיוון שכבר לא היה צורך במרפאה עשה הנזיר ז'אן דה לה קרואה עבודות אחרות, ובעיקר טיאטא את כל שטח המנזר. המנזר וכל סביבותיו עד בית סירא הפך לשטח צבאי, ולאזור שהכניסה אליו הייתה אסורה. השקט הופר בלילה בין 25 ו-26 ביוני על ידי תשעה בולדוזרים ענקיים שהגיעו כדי להחריב את מה שנשאר מהכפרים עמואס, יאלו ובית נובא.

סרן בלוך מקיבוץ נחשון השכן הגיע כדי להזהירנו שאסור להתקרב לעמואס במשך שלושה ימים. הוא סירב לומר מדוע, אלה היו הפקודות שקיבל ותפקידו היה להודיע לנו עליהן. כשהגיעה השעה 7 בבוקר ה-26 ביוני, נעו הכוחות קדימה ואנחנו הבנו שהם עומדים להחריב לחלוטין את הכפר השכן "עמואס", באותו זמן לא חשבנו שגם יאלו ובית נובא יידונו לאותו גורל. עד ערבו של ה-28 ביוני, הוא ערב חג הפנטקוסט , הושלמה לגמרי הריסת שלושת הכפרים, ואף בית לא נשאר עומד על תילו, היה זה כאילו שבטי הוונדלים עברו שם. המנזר הקים יותר מחמישה עשר בתים בכפר על חשבונו. באותו יום חזר אב המנזר, דרך קפריסין, מהאסיפה הכללית של המסדר.

אחרי המלחמה
אחרי שעמואס נהרס לחלוטין המנזר הפך להיות מבודד לגמרי ואף פלסטיני לא העז להתקרב אליו. מובן מאליו שהמרפאה נסגרה והמטבח הפסיק את חלוקת המרק. ממזרח, הפריד מרחק של אחד עשר קילומטרים בין המנזר ובין בית סירא, שהפכה ליישוב הקרוב ביותר אליו. שטח זה הוכרז כאזור צבאי סגור, ורק הצבא הישראלי הורשה להיכנס אליו; חיילי משמר הגבול נעו באזור בקבוצות של חמישה-עשר עד עשרים חיילים, וחיפשו עדיין לוחמי קומנדו ערבים, למרות שהרגו כבר רבים מהם.

המנזר של מסדר "אבות בית אראם" ליד הבזיליקה של אמאוס  הפך לשטח כבוש בשליטת הצבא הישראלי. הערבי הראשון שהעז להיכנס לתחום היה אדם זקן בשם חאג' דיב. הוא הגיע מבית סירא רכוב על חמור והתחנן לנדבה משכניו הוותיקים, נזירי לטרון, כי במקור הוא היה מעמואס. הנזיר ז'אן דה לה קרואה בא לקראתו וקיבל אותו במאור פנים. הוא הביע בפניו את צערו על הכפר ההרוס שראה חאג' בפעם הראשונה. קרוב לוודאי שהוא היה הראשון שראה את הכפר חרב לגמרי. האיש הזקן התכבד במזון ובמעט מצרכים עבורו ועבור אשתו. הוא קיבל גם 50 לירות ישראליות והלך מרוצה לדרכו, אך שביעות הרצון שלו לא נמשכה זמן רב.

כאשר הגיע חאג' דיב לבית נובא עצרו אותו חיילי משמר הגבול שסרקו את האזור והחרימו את 50 הלירות שהיו ברשותו. הם התחשבו בגילו הזקן ולא פגעו בו פיזית, אך אסרו עליו לחזור למנזר שנית אם ברצונו לחיות. יתר על כן, חיילי משמר הגבול הישראלי היו ידועים לשמצה באכזריותם ובמנהגם הברוטאלי, שלעתים גבל בהתנהגות פושעת. כמעט כולם היו דרוזים, ולמראה פניהם המשופמות הייתה צמרמורת פחד אוחזת גם באמיצים שבינינו. שניים מהם אף הואשמו ברצח של שני צעירים בני 25 ו-27, ליד בית נובא בגלל עניין של מה בכך. אישה שליקטה ענבים והסתתרה קרוב אליהם הייתה עדה לרצח: החיילים השתמשו בכידונים ולא במקלעים. האישה ברחה וסיפרה לכולם. סיפור הרצח הכה גלים, והרדיו והעיתונים דנו בו. שני הקורבנות היו מרמאללה, אחד מהם היה נוצרי וחברו מוסלמי. הנוצרי היה בן למשפחת תאוש, אחת מהמשפחות הנכבדות ברמאללה. הוא השאיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטנים. "איזה רצח מתועב" ספד להם הנזיר ז'אן דה לה קרואה כששמע על הרצח. העיר רמאללה כולה הייתה מזועזעת מהרצח. בלוויה השתתף המון עצום של אבלים, ואף ישראלי לא העז להראות שם את פרצופו.

המושל הצבאי הישראלי, שפחד מהפגנה גדולה מדי זימן אליו את ראש העיר, נאדים אל זרזור, וביקש ממנו להרגיע את האנשים כדי למנוע אירועים נוספים. לאחר זמן מה נמצאו שני החיילים הרוצחים. הם הועמדו למשפט וכל אחד מהם נידון ל-25 שנות מאסר.

בן כפר נוסף שבא לבקר בלטרון אחרי חאג' הזקן היה איש מכפר קיביה בשם דאוד אל'-קבייבי, שהיה פליט בעמואס עוד מ-1948 והיה מוכר לכולם. הוא הגיע ברגל מבית-סירא. אדם עלוב-חיים זה שסבל ממוגבלות שכלית ובקושי ראה בעינו האחת, בא לחפש את שתי דודותיו, הדייה ופטמה. אלה היו שתי נשים עיוורות שהיו מוכרות היטב לז'אן דה לה קרואה כי באו לעתים קרובות למרפאה ולמטבח, לחלוקת המרק. דאוד עלוב הנפש הגיע לעמואס, וכשראה שהמבנה היחיד שנותר על תילו היה הבניין של "אבות בית-אראם" , שהיה עכשיו בשליטת החיילים, הוא נכנס פנימה. זקיף שעמד במרומי המגדל כיוון אליו את הרובה ועמד לירות. אך כשראה שמדובר באדם עלוב ומסכן, השכל הישר גרם לו לחזור בו. שני חיילים אחרים הגיעו אליו ושאלו מה הוא רוצה. כשנוכחו לדעת שבא ללטרון לבקש אוכל, הם שחררו אותו. כמה ימים מאוחר יותר שאל הזקיף את אחד הנזירים: "מי זה הבחור שנכנס לשטח של החיילים, ככה סתם? הוא לא יודע שאסור באופן מוחלט להתקרב לחיילים? כמעט ויריתי בו, אבל המראה וההתנהגות שלו עצרו בי". תשובת הנזיר הייתה, "מזל שלא ירית; כי היית יורה באדם חף מפשע שלא מסוגל לפגוע בזבוב".

דאוד ביקש לפגוש את הנזיר ז'אן דה לה קרואה, שהגיע מהר ככל האפשר. דאוד סיפור לז'אן מה קרה לשתי דודותיו ורצה שיתלווה אליו להוציא את גופותיהן מתחת להריסות ולערוך להן קבורה מכובדת. הוא קיבל דבר מה לאכול והנזיר ז'אן ביקש מהנזיר שהיה אחראי על הגינון לדאוג לו ולהעסיק אותו בעבודה כלשהי. מדי יום דאוד חזר ושאל את הגנן מתי יוכל ללכת ולחלץ את גופותיהן של דודותיו מתחת להריסות. כדי להסיח את דעתו הגנן הטיל עליו משימות: הוא נתן לו מגל כדי לקצוץ את הדשא, ולהאכיל את העופות והארנבות. במקום להשתמש במגל הוא השתמש בחרמש שמצא בקרבת מקום ומרוב סרבול שבר אותו. ואז ביקש הנזיר ז'אן מהגנן לספר לאיש מעט על אלוהים. כששמע זאת הגנן הוא פרץ צחוק והוסיף: "אבי, אינך מבין שזה יהיה בזבוז זמן גמור לדבר איתו בנושאי דת?" ולכך השיב הנזיר ז'אן בקול חמור: "השמיים לא נועדו רק לך, ישו מת גם למענו. האם אין לו נפש שצריך להצילה? עשה מה שביקשתי, ואל תחשוב רק על עצמך, בני".

כשהאח שאל את דאוד אם הוא מתפלל לפעמים הוא ענה: "אני לא יודע איך מתפללים. פעם נכנסתי למסגד עם כולם ולא חלצתי את הנעליים, שכחתי מזה בזמן התפילה והם זרקו אותי החוצה, ומאז לא חזרתי יותר למסגד". לאחר כמה ימים קיבל הנזיר ז'אן את רשותו של אב המנזר לעזור לדאוד למצוא את שתי דודותיו בין ההריסות. האח הגנן הצטרף אליו ונהג בטרקטור, ואת הכלים הנחוצים שם מאחור. הנזיר ג'וזף הצטרף אלינו במקרה שנזדקק לשרותיו כמתרגם. גם דאוד הצטרף אלינו, הוא היה אמור להראות לנו היכן היה הבית שבו שהה עם דודותיו. נאלצנו להשאיר את הטרקטור בדרך הראשית כי אי אפשר היה להתקדם איתו בתוך מהפכת סדום ועמורה הזאת. יכולנו להתקדם רק בדילוג מעל מפולות אבנים ענקיות. הדבר היחיד שאפשר היה לראות מכל עבר היו שברי עצים, מוטות מתכת חלודים, לבני מלט וכדומה. מכל מקום עלתה צחנת פגרים. כאן, חמור שרק ראשו בצבץ, שם – פרה, ובמרחק מה - פרד.
דממת מוות ריחפה על הכפר. רק כמה תרנגולות התרוצצו במקום, יונים שבנו את קיניהן על גבי הבתים ההרוסים, חמורים ועגלים שנשאו רגליים וברחו כשהתקרבנו. כך נראה היה הכפר הגדול הזה שבו התגוררו לפני פחות מחודש למעלה מ-3,000 אנשים, כה מלאי מרץ ושמחת חיים.

קשה היה למצוא את הבית שבו התגוררו דאוד ודודותיו. ברגע שמצאנו אותו התחלנו לעבוד. ראשית, התחלנו לגלגל את הסלעים הענקיים כדי ליצור מעבר, ואז התחלנו בחפירה.  הדבר היחיד שהפר את השקט היה רעש משאיות הצבא הישראלי בדרך, כ-50 מ' מאיתנו. בשעה 9:00 בבוקר בערך התקרב אלינו חייל ממנזר "אבות בית-אראם", ששם היה מוצב חיל המשמר שלו. הוא בא לראות מה מעשיהם של שני הנזירים. הנזיר ג'וזף הסביר לו בעברית מה הביא  אותנו  לכאן, והחייל הלך מהמקום בלי לומר מילה. מי יודע אילו מחשבות עברו בראשו של החייל למראה שני הנזירים ששיבה זרקה בשערם, אוחזים במעדרים וחופרים תחת השמש הקופחת, מוקפים בצחנה שהייתה גורמת לכל אחד להקיא את נשמתו.

למרות הצחנה שעלתה מהקרקע לא יכולתם לראות את הנזיר ז'אן סותם את אפו. יותר מכך, הוא לא הפגין ולו גם תחושה קלה ביותר של אי- נוחות, ואילו האחרים שהיו לצידו לא הפסיקו להתלונן ולרטון. ככל שהתקרבנו אל הגופות התגברה הצחנה. היה עלינו להסיר מזרונים ושמיכות ולהעביר אותם לדאוד. הם היו מגולגלים ומחוברים למוט. בשעה 11:00 כמעט הגענו לגופות, כשג'יפ צבאי עצר על הכביש.

חייל הגיע ואמר שהקצינים אינם מסכימים שנמשיך לחפור כי אנחנו בתוך שטח סגור. נאלצנו לעזוב את המקום, למרבה ההקלה של הנזיר הגנן, שדאג איך נוציא את הגופות שהיו מונחות בתוך ההריסות כבר יותר מחודש. ההשגחה העליונה הייתה מרוצה מהכוונות הטובות של כל הנוגעים בדבר. רק דאוד רגז על כך שהעבודה הופסקה. הוא רצה שנתעקש על כך, אך הפקודה ניתנה והיה עלינו לציית. אתם ודאי מבינים שהממשלה הישראלית הייתה נקלעת למבוכה גדולה לו שני נזירים היו מגלים שתי גופות שנקברו על ידי בולדוזרים.

דאוד החל לקונן על שתי דודותיו: "הלוואי שיכולתי למות במקומכן. גידלתן אותי מאז שהייתי  ילד. שלום דודותיי היקרות". חזרנו למנזר לסעודת הערב. דאוד המשיך לדרוש שגופותיהן של הדודות יוצאו מבין ההריסות. אב המנזר פנה שוב שלטונות הצבא בבקשה נוספת אך אלה סירבו. לאחר כמה ימים עזב דאוד את המנזר וחזר לרמאללה. כך הוא סיפר על היעלמותן של דודותיו: "ברגע שהצבא הישראלי נכנס לכפר, הדודות שלי אמרו לי: 'ילד, תברח עם אנשי הכפר, כי אם הם יהרגו אותנו, זה לא נורא, אבל אתה צעיר, אתה חייב להמשיך לחיות". הוא המשיך ואמר, "הלכתי והשארתי אותן מאחור, עיוורות ובודדות, רק עם מעט קמח להכנת לחם". קרוב לוודאי שהן מתו מצמא ותשישות כמה ימים לאחר מכן.

הן לא היו היחידות. אפשר להיזכר לפחות בתריסר שמות של אנשים זקנים וחולים שנדונו לגורל דומה. למשל, חאג' נימר, הדוד מצד האם של כמה מהעובדים שלנו במנזר, האחות הזקנה של הטוחן שלנו ברגותי. כמו כן, עלי איסמעיל ועוד כמה אחרים שחיפשו אותם לשווא. אך את סיפורו של אחד הקורבנות ראוי להזכיר במיוחד כיוון שהוא זכה להתייחסות מיוחדת מהנזיר ז'אן דה לה קרואה. היה זה בחור צעיר בשם חסן שוקרי, בן 17 או 18, מעמואס. חסן נולד נכה בשתי רגליו. הוא למד קרוא וכתוב היטב הודות לעזרה של אחד מאחיו שנשא אותו יום- יום לבית הספר והחזיר אותו לעת ערב. כשהתבגר היה נע רכוב על חמור כשהוא שוכב על בטנו. כך הוא הסתובב בכפר וכולם הכירו אותו, והוא אף הגיע לעתים קרובות למרפאה שלנו. פלג גופו העליון וזרועותיו היו חזקים במיוחד; הוא טיפס על עצים בעזרת הזרועות והיה יורד מהם כשראשו מוביל. חסן נהג לשבת במשך שעות בצל העצים עם קלע בידיו ולצוד ציפורים בקליעות מדויקות להפליא. האב ז'אן, שראה אותו לעתים די קרובות במרפאה הציע לו יום אחד ללמוד מקצוע כדי שיוכל לפרנס את עצמו. הוא ואמו הסכימו להצעה שילמד להיות סנדלר.

תמורת שכר לימוד כלשהו שהמנזר התכוון לשלם עבורו הוא התחיל לעבוד כשוליה של סנדלר מנוסה. אחרי כמה ימים אמר לנו הסנדלר שמקצוע זה אינו מתאים לבחור כי סנדלר צריך להשתמש גם בברכיים לצורך העבודה ונכותו של חסן מנעה זאת ממנו. היה צריך לחפש לו מקצוע אחר. ואז צץ במוחו של הנזיר ז'אן דה לה קרואה הרעיון ללמד אותו לנהל את מרתף היין. הוא דיבר עם האב האחראי על מרתף היין, שהסכים לתת לו עבודה אותה הוא יכול לעשות בישיבה. הוא הועיד אותו לשטוף את הבקבוקים ולהדביק עליהם את התוויות, לפי הצורך. הבחור היה "בעננים" אך נשארה בעיה אחת קטנה. היה לו קשה להגיע כל יום רכוב על חמור כשהוא שוכב על בטנו ורגליו משתלשלות מטה. האב ז'אן לקח על עצמו לפתור את הבעיה. הוא שוחח עם כמה אנשים בעלי השפעה שהסכימו לקנות לו כסא גלגלים בהנעה ידנית, שבעזרתו יוכל לנוע בנוחות ובצורה מכובדת יותר. האב ז'אן סיפר לראש המנזר על התוכנית, ואב המנזר החליט לשלם עבור כיסא הגלגלים. אי אפשר היה להשיג כיסא בירדן ולכן הזמינו אחד מצרפת. מחירו היה 90 דינרים ירדנים, סכום שווה ערך ל-90,000 פרנקים צרפתיים ישנים בקירוב. לאושרו של חסן לא היה גבול. כל בני משפחתו שמחו מאוד ובאו להביע את תודתם לאנשי המנזר, ובמיוחד לאב ז'אן. מאותו רגע שקיבל חסן את כיסא הגלגלים, היה מגיע למנזר כשהוא מסיע אותו בזרועותיו החזקות. תוך כמה דקות הוא כבר היה במרתף ובערב היה מגיע הביתה באותו משך זמן, במהירות רבה יותר מיתר העובדים שהגיעו מהכפר, ואחדים מהם אף קנאו בו על כך. כל זה נמשך כשנה, עד מלחמת ששת הימים. כשכל בני הכפר גורשו מעמואס בידי הישראלים, הבחור המסכן נעלם ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. כיסא הגלגלים נמצא ברשות הצבא הישראלי, אבל לחסן לא היה כל סימן וזכר.

אמו של חסן ביקשה מאיתנו פעמים אחדות לחמול עליה ולעזור לה למצוא את גופתו של בנה. האב ז'אן ביקש מהנזיר הגנן לצאת איתו לעמואס ולנסות למצוא את גופתו של חסן, ולשם כך השיג את כל האישורים הדרושים מאב המנזר. הם חיפשו במקום בו עמד ביתו של חסן וגיששו בין האבנים וההריסות אבל לא מצאו דבר; הבחור נעלם כלא היה. החיפושים לא נשאו פרי ולאם נאמר שאין כל סיכוי למצוא את בנה. בני המשפחה היו עצובים מאוד  מההיעלמות שלו אך אסירי תודה על טקס התפילה שנערך לנער הנפטר.

האב ז'אן נתן את כיסא הגלגלים לצעיר אחר שסבל מאותה נכות. בסוף חודש יולי התקיים משא ומתן כדי לאפשר לתריסר עובדים מתוך העובדים המבוגרים שלא ברחו לעמאן לבוא לעבוד במנזר. הממשלה הישראלית הסכימה לכך בתנאים מסוימים.

ביום בהיר אחד ב-9:00 בבוקר הם הגיעו. האב ז'אן היה שם במקרה, וברגע שהוא ראה אותם הוא יצא לקבל את פניהם בקריאת "סאלאם עליכום". "ילדים מסכנים שלי, צר לי עליכם, אני משתתף בצערכם". הם התקרבו וברכו אותו בסגנון המזרחי האופייני, ונישקו את ידו. הוא הוסיף כמה מילות עידוד וניחומים כדי לרכך את הזעזוע שעבר עליהם כשנגלה להם הכפר על בתיו ההרוסים בפעם הראשונה. אחד מהם סיפר שהוא הרגיש כמו בחלום, ואחר אמר שלקח לו זמן להכיר את הכפר שלו, ורק הודות לאב ז'אן הוא הצליח למצוא את דרכו. הוא השאיר אותם לשוחח בינם לבין עצמם ולשפוך את ליבם עד שהוגשה ארוחת צהריים קלה בשעה 11:00 בבוקר. היה צריך לשכן אותם במנזר כי אפשר היה להסיע אותם חזרה לביתם רק פעם בשבוע. הם יצאו כל מוצאי שבת מהמנזר וחזרו אליו ביום שני בבוקר.

האב ז'אן היה אחראי עליהם וכשהיו חופשיים מעבודה מצא דרכים לשעשע אותם במשחקים כמו דמקה וקלפים, אבל הם עצמם העדיפו לשבת ולהעביר את הזמן בשיחה. רוב הזמן הם שוחחו על האסון שפקד את כפרם, לעתים קרובות האזינו לרדיו, וכשעייפו מהחדשות האזינו למוסיקה.

ערב אחד, לאחר הארוחה הפעיל אחד מהם את הטרנזיסטור. שיר יפה התנגן ברדיו ומילותיו היו: "הצבא שלנו הגן על הגבולות בהצלחה". אחד מהם, שהתפוצץ מכעס קפץ לעבר הרדיו, כיבה אותו וצעק כך שכל אחד יכול היה לשמוע: "תבוא עליהם הקללה, הצבא הזה והגבולות שעליהם הוא הגן. היכן הצבא שלכם עכשיו, ואיפה הגבול שהגנתם עליו? ענו לי!" כששמעו את דבריו פרצו כולם בצחוק.

יום אחד, אחד  מאותם פלסטינים שראה את הבולדוזרים שהרסו את הכפר, ישב כשידיו בין ראשו ובכה זמן רב. ואז כשהבחין במשאית ישראלית נוסעת כשהיא עמוסה בדברים שנמצאו בין הריסות הכפר, הוא הגיב בחריקת שיניים. מישהו אמר: "נניח שהמשאית תיתקע בתוך תעלה, לא נצא לעזור ליהודים?" ואז הוא עצמו ענה: "אני מבטיח לך שאם לא הייתי מוצא את הראש שלו מתחת למשאית, הייתי דואג בעצמי להפוך אותה על ראשו. אני בעד כל עונש שאפשר להביא עליהם, אותם פראי-אדם שהתייחסו אלינו כמו ונדלים. דבריו אלה הגיעו לנזיר ז'אן דה לה קרואה ותשובתו הייתה: "זו תגובה אנושית לגמרי. אנשים אלה איבדו את כל עולמם, מה אנחנו היינו עושים לו היינו קורבנות של התעללות כזאת?"

העובדים נשארו כחודש במנזר, והאב ז'אן שבר את ראשו איך לשעשע אותם, כך שלא ישקעו בצער שלהם. העניינים הסתדרו. הדרך לרמאללה נפתחה; סוף-סוף יכולנו להחזיר את העובדים כל ערב לבתיהם, וזה היה הפיתרון הטוב ביותר עבור כולם. מאחר שהכביש היה פתוח, תושביהם של שלושת הכפרים ההרוסים, שגרו עתה ברמאללה, ביקשו מהמושל הצבאי שיינתן להם לחזור לכפרים ולאסוף את היבול שנשאר בשדותיהם. אנשי עמואס מיהרו ובאו, אף אלה שלא היה להם יבול לאסוף, כדי לראות את הכפר ההרוס. רבים מהם בכו. אחר כך הם ביקרו במנזר, ובמרפאה שבמשך שנים נהנו בה מעזרתו הנדיבה של האחראי עליה, הלא הוא הנזיר ז'אן דה לה קרואה. כולם ביקשו לראות אותו ולומר לו שלום, כי כולם הכירו ואהבו אותו, והוא תמיד השיב בנדיבות לכל בקשותיהם, שהיו התובעניות לעתים קרובות, אם כי לא בעיניו. הם שאלו אותו אם הוא עדיין מטפל באנשים חולים, והוא ענה להם שכבר לא, כי אף אחד כבר לא מגיע למרפאה לבקש עזרה. הוא נתן להם את התרופות והעצות הרפואיות שהיו זקוקים להן. המנזר כולו קיבל אותם בברכה וכיבד אותם באוכל. אב המנזר אף נתן לכמה מהם כסף, ובמיוחד לרועה הבקר הזקן שלנו שהתעוור. כשסיימו להעמיס את יבול השדות, הם נפרדו מאיתנו בעיניים דומעות. קבלת הפנים שזכו לה נגעה מאוד לליבם.

האב ז'אן הבחין בכמה שדות בצלים שאת יבולם לא הספיקו לאסוף וביקש רשות מאב המנזר לאסוף את היבול בעצמו. הם עבדו עד שעה 16:00 אחר הצהריים ואספו כמות גדולה של בצלים, שאותם הם חילקו בין אנשי עמואס, כמו כן גם את השזיפים שקטפו עבורם מהבוסתנים של המנזר. אבל חסדיו של האב ז'אן לא הסתיימו בכך. הוא שם לב שנשארו בכפר מזרונים רבים, שמיכות, ומצעי פשתן שהיו זרוקים בכל מקום. הוא החליט לבקש את רשותו של אב המנזר לשוב לכפר כדי לאסוף אותם ולהשיב אותם לבעליהם או לחלקם לאנשים עניים אחרים.

ברגע שניתנה לכך הרשות הוא לקח לעזרתו את הגנן כדי שינהג את הטרקטור שקרון נגרר גדול היה מחובר אליו. המלאכה לא הייתה פשוטה כלל וכלל. הם נאלצו להשאיר את הטרקטור בדרך הראשית מכיוון שהדרכים הצדדיות נהרסו. היה צורך לגלגל אבני ענק כדי להגיע אל המצעים, השמיכות והמזרונים והיה צריך לעשות זאת בעדינות כדי לא לקרוע את המצעים שהיו מצב טוב ולעתים אף חדשים לגמרי. הם ארזו את כל המטען בצרורות גדולים וסחבו אותו אל הטרקטור, מרחק של 200 עד 300 מטרים. חיילים הגיעו מפעם לפעם ושאלו מה  מעשינו. הסברנו והם הלכו מהורהרים בלי לומר מילה. איש לא מנע מאיתנו לבצע את מעשי המצווה והחסד האלה, למרות שמבחינה רשמית היה על כך איסור, כי הישראלים לא הרשו אפילו לצלם את שטח הכפר. האב ז'אן ועוזרו מילאו תכולה של חמישה עד שישה קרונות נגררים כאלה, של בגדים מסוגים שונים במצב טוב, וזאת אף לפני שמזכירים את השמיכות והמזרונים.

החדשות על כך שהאב ז'אן אוסף דברים בצורה זו הגיעה לעמאן, וכמה אנשים שלחו הודעות לאב ז'אן בתחנונים שישלח להם דבר זה או אחר שהיה יקר לליבם: צמידים, שמלות יקרות, תעודת זהות או ספרי חשבונות וכדומה.

אנשים מוכי גורל אלה לא הבינו שהיה צריך בעשרות עובדים המצוידים במעדרים ובאתים כדי לערוך חיפוש רציני, ובכל זאת כמות עצומה של דברים כבר הוצאה. האב ז'אן ועוזרו לא העזו להגיע למקומות מסוימים שהיו מסוכנים מאוד.

כל דברי הכותנה המתוארים כאן הובאו למנזר, לאגף פרחי הכמורה והאב ז'אן מיין אותם לפני החלוקה. ביתה של משפחה אחת שגרה קרוב למנזר לא נהרס. דלתות הבית היו פתוחות וכל תכולתו הייתה לתוהו ובוהו. שנים עשר מזרונים היו מוטלים באחת הפינות, ופה ושם היו מושלכים שמיכות, כריות, חולצות, מכנסיים וכדומה. חמורים נכנסו פנימה וטינפו את  הבגדים והמזרונים. כשהאב ז'אן שמע על כך הוא הגיע למקום בעצמו, אסף את כל הדברים וכיבס אותם במו ידיו. את דברי הפשתן הוא כיבס ביסודיות, לקח את הבגדים, המזרונים והכריות, ושלח אותם עם אדם אמין אל המשפחה שעברה לגור בעמאן. כשבני המשפחה קיבלו את התכולה, שכללה אף סירים ומחבתות, הם פרצו בבכי של התרגשות והכרת תודה.

כשבאו אנשי עמואס לאסוף את יבוליהם, הם מצאו מספר גופות שלא נקברו עדיין. הנזירים קברו חמישה מהם, וביניהם בן עמואס ששמו חליל ז'אזאר, שחמק מביתו באישון ליל, בניגוד לעצתה של אשתו, כדי לקחת סכום כסף שהחביא במקום. הוא התגורר עם משפחתו בבית ליקיה, לשם ברח עשרה ימים קודם לכן. אשתו לא ראתה אותו יותר לעולם. לא הייתה תועלת במאמציה לחפשו או לנסות ולברר מה עלה בגורלו. בידיעה שעשתה כבר כל מה שביכולתה היא החליטה להצטרף לאחיה בעמאן.

במשך האסיף, אנשים מצאו גופה של פלסטיני בשדה התירס. הם לא העזו  לעשות משהו בנידון ועל כן פנו לנזירים. האב ז'אן לא היה מוכן להשאיר את הגופה ללא קבר. קרוב לוודאי שאדם זה נפגע מכדורי המשטרה הישראלית, שהייתה מוצבת ארבעה או חמישה ק"מ מהמנזר. כמה ימים לאחר מכן, יצא האב ז'אן לדרך, מלווה בשני נזירים נוספים, אני ביניהם, על גבי טרקטור שהועמסו עליו סדין, אלכוהול ואלונקה. הגופה נחה שם במשך חודשיים, ומצבה היה נורא. אלה שלא ראו מעולם גופת אדם זמן מה לאחר המוות אינם יכולים לדמיין ולו במעט עד כמה זוועתי היה המראה. שלושתם נשאו את הגופה כדי להניח אותה על הסדין הגדול. האב ז'אן החזיק בראש, שהיה החלק הפגוע ביותר בגוף; הוא אף לא השתמש בכפפות העור שמישהו הציע לו. שני האחרים אחזו בגוף, אחד ברגליים והאחר במרכז הגוף כך שהגופה לא תתפרק. למרות הזהירות בה נקטו הם שמעו את קול פיצוח העצמות. במו עיני ראיתי שיער מעורבב עם בשר רקוב על ידיו של האב ז'אן. בטני התהפכה למראה נורא זה, ואילו האב ז'אן לא הסגיר כל תחושה של גועל או רתיעה. הוא לקח בפשטות את בקבוק האלכוהול וחיטא את ידיו. הנחנו את האלונקה על הטרקטור וחזרנו הביתה, לקבור את האיש בבית הקברות של הכפר. קראנו את "דה פרופונדיס", "ממעמקים",  ומיהרנו אל המנזר, כיוון שהיום נטה לערוב ופעמוני המנזר עמדו להכריז על תפילת הערבית. בני הכפר ידעו שהבאנו את גופותיהם של כמה פלסטינים לקבורה ובמיוחד את זו של בן מולדתם ח'ליל ז'אזאר. המעשה נגע לליבם ולא היה גבול להכרת התודה שלהם.

------------------

1. מעבר הרים צר שבו עיכבו היוונים את הצבא הפרסי בדרכו לאתונה. 300 חיילי ספרטה המעטים בראשותו של מלכם ליאונידס לחמו ומנעו את התקדמותם של שבעים אלף חיילים פרסים. מעשה הגבורה של לאונידס וחייליו משמש אות ומופת לנכונות הקרבה למען המולדת.

2.  Cloister – הקלויסטר הוא חצר מרובעת, המוקפת בארבעת צדדיה במעברים מקורים ברצף של קשתות ובמרכזה גינה או רחבה מרוצפת.

3. Our lady of Citeaux – בעיר סיטו שבבורגונדי הוקם לראשונה מסדר הציסטיריאנים. ממנו הסתעף מאוחר יותר המסדר הטרפיסטי, שמנזר לטרון נמנה עליו. המסדר ראה בבתולה את המגנה על כנסיותיו ומנזריו.

4. קפלה - בית תפילה קטן, מבנה קטן ופשוט המשמש לתפילה בלבד ולא לטקסים הדתיים הקבועים.

5. אסיפה כללית של כל ראשי המנזרים השייכים למסדר, שנערכת מדי שנה בצרפת.

6. 
פנטקוסט – פנטקוסטה ביוונית "חמישים במספר" חמישים ימים או שבעה שבועות נספרים מיום הראשון של חג הפסחא ועד הפנטקוסט שמקביל לחג השבועות היהודי. במסורת הנוצרית בזמן זה ירדה רוח הקודש על שליחיו של ישו.

7. ביום השלישי לאחר צליבת ישו נתקלו שניים מתלמידיו, שהיו בדרכם מירושלים למקום בשם אמאוס, בעובר אורח. היה זה ישו שביום ההוא קם לתחייה. באותו רגע הוא נעלם. פרט אחד מעורפל: היכן בעצם נמצאת אותה אמאוס? אחת המסורות מקשרת בין אמאוס לבין יישוב ששגשג בתקופה החשמונאית באזור לטרון. במאה השלישית נקרא היישוב ניקופוליס ומאוחר יותר התבססה בו קהילה נוצרית, שאף הקימה כנסייה במאה החמישית לספירה. מאוחר יותר נהרס המקום וננטש. בשנת 1878 התגלה למרים בווארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם, כי האתר הסמוך ללטרון הוא אמאוס. הכרמליתיות קנו את השטח מהכפר הערבי עמואס, שבתחומו נמצאו שרידי הכנסייה, ובאתר החלו חפירות. בתחילת שנות ה-30 הקימו אנשי מסדר "הלב הקדוש של אבות בית-ארם" מבנה מודרני מעל שרידי הכנסיות באמאוס. אתר אמאוס, הסמוך לכביש ירושלים-תל אביב ולכניסה לפארק, נותר ברשות המסדר הכרמליתי. המתחם שמעל השרידים הארכיאולוגיים, שנקרא "בית שלום", מושכר מאז 1993 לקהילת בני האושר, שגם אחראים לתחזוקת האתר והמוזיאון הקטן שבתחומו, ולפתיחתם בפני צליינים ומבקרים.

8. ראה הערה 7.

9. De Profundis – בלטינית "ממעמקים". המילה הפותחת את מזמור תהילים ק"ל (130), שמהווה חלק מטקס הקבורה הנוצרי.