בשבת, 22.2.2011, כחמשים משתתפים/ות לקחו חלק בסיור של זוכרות לכפר הפלסטיני ההרוס אלקבּוּ, שבמבואות הדרומיים מערביים של ירושלים. רוב המשתתפים היו ישראלים, חלק גדול מהם תושבי ירושלים והאזור. כל המשתתפים קיבלו מאיתנו חוברת "זוכרות את אלקבו" שהפקנו לרגל האירוע הזה. היום שרידי הכפר ואדמותיו נמצאים בתוך פארק בגין של הקק"ל. כל בתי הכפר הפלסטיני הרוסים. היישוב הישראלי מבוא בית"ר הוקם גם הוא על אדמות הכפר הפלסטיני.

אבו ג'מאל, חאמד עביד אללה, בן 75, פליט מאלקבוּ, הדריך את הסיור ושיתף אותנו בזכרונות שלו מחייו בכפר ובתחושותיו היום. אבו ג'מאל, גר כיום בכפר ואדי פוכין בגדה המערבית, במרחק  3 קילומטר בלבד מכפרו המקורי, הגיע עם בנו ונכדיו – לבקשתנו – כדי ללמוד ממנו על ההיסטוריה של כפרו. כמובן, הוא לא יכול להגיע כעת לבקר בכפרו ללא אישור מהשלטונות הישראליים. אבו ג'מאל קיבל את פני הקבוצה בפאתי אלקבוּ והוביל אותה דרך האדמות החקלאיות הרחבות של משפחתו ושל משפחות נוספות מהכפר. היה בן 12 כאשר נאלץ לעזוב את הכפר עם משפחתו. הוא סיפר איך תושבי אלקבּוּ, לפני כיבושו, חרשו וזרעו את האדמה, ואיך טיפלו במטעי הזית של המשפחה. ליד הבית שלו, כמו רוב בתי הכפר, הייתה גינה שגידלו בה ירקות ונטעו בה עצי פרי כמו רימונים, תאנים, גפנים ועוד.

במהלך הסיור, אבו ג'מאל עמד ליד "פירמידה" של אבנים מסודרות על עמוד ברזל, בגובה של כשני מטר, והסביר לנו שזהו סימון הגבול בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית. בתוך האדמה שלו. לפי זה, יכל אבו ג'מאל להישאר על חלק מאדמתו שלא נכבש ב 1948. אבל המציאות בשטח היא אחרת. הסימון הישראלי גלש עוד כמה קילומטרים מעבר לקו הירוק ושם הציב הצבא הישראלי מחסום צבאי, שמהווה בפועל את המעבר בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית. סמוך מאוד לבית הראשון בכפר ואדי פוכין.
הסיור לא היה רחוק מכפרים פלסטיניים בגדה המערבית, כמו בתיר וחוסאן. בגלל זאת, כרבע שעה לאחר תחילת הסיור, הגיעו שני רכבים צבאיים כדי לוודא שהסיור לא יעבור את הגבול.

הסיור הגיע לבית הראשון בכניסה של אלקבוּ, בית הרוס. זהו ביתו של המח'תאר. כאן הצבנו שלט עם שם הכפר. עברנו דרך הגורן. שם עמד אבו ג'מאל ליד עץ זית גדול וסיפר שמתחת לעץ הזה נהגו זקני הכפר לשבת בלילות עונת הקציר, שיחקו, ניהלו שיחות והעבירו את מנוחתם.

במרכז הכפר, יש בית קברות. אבו ג'מאל אמר: "זהו בית הקברות של משפחת עביד אללה, המשפחה שלי. כאן קבורים סבא שלי, אבא שלו, דודים ודודות שלי, קרובי המשפחה שלי. כמה כואב לראות שהקברים הרוסים וכי עצמות בני משפחתי מפוזרות ליד הקברים". משפחת הפליטים סידרה, ככל האפשר, את אבני הקברים וניסתה לסגור את הפתחים שנפערו בהם.

התקדמנו עם אבו ג'מאל להריסות הבית שלו. על פסגת הגבעה. "כאן נולדתי. זה היה בית בן שתי קומות" אמר אבו ג'מאל, שתיכנן בשבילנו את השיא של הסיור כאשר אמר בהתרגשות: "אני לא מאמין שמישהו יכול לשכוח את המולדת שלו, גם אני לא, אני עדיין שומר על המפתח של הבית שלי", והוציא את המפתח מכיסו והראה אותו לקהל. כאן הצבנו עוד שלט, על הריסות הבית, עם שם בעל הבית, אביו של אבו ג'מאל.

" בכפר היו שני בתי בד, שני מסגדים - אחד במרכז הכפר והשני ליד המעיין שנגיע אליו יותר מאוחר, בית ספר- חדר אחד בעצם ו"מקאם" [מקום קדוש], מתחת לאדמה, [מערה] שתושבי הכפר נהגו להדליק בתוכו כל ערב מנורות שמן".
ממרכז הכפר הלכנו בתוך אדמת טרשים קוצית לכיוון מעיין אלקבוּ (בעברית נוהגים לכנות את המקום בשמות עין קובי או עין קבו) ומסגד אלעֻמַרִי. היום, האתר שמור ומסודר לתיירות עם ספסלי ישיבה בתוך פארק בגין. האתר כולל מעיין, בריכה תת קרקעית, שרידי ברזיה, בריכות מים להשקיית בעלי חיים ולשקיית הבוסתן שהיה מסביב למקום, וגם מבנה מרובע סגור ששימש עד 1948 כמסגד. אבו ג'מאל, הסביר שלכל משפחה הייתה חלקה בבסתן וגידלה בה ירקות ועצי פרי. המקום שימש מקום שתייה ומנוחת הצהריים לכל עדרי הכפר. אנשים שעבדו הרחק מהכפר הגיעו למעיין ויכלו להתפלל במסגד הזה. הבריכה התת קרקעית שימשה גם כמקלחת ומקום היטהרות לפני התפילה.

אבו ג'מאל סיפר: "ב 1948, במשך שבועות, המקום הזה היה מלא בפליטים פלסטיניים מכפרי האזור. אלה שגורשו לפנינו, באו לכאן כי זה מקום גדול וגם כי יש כאן מים. הם חיכו כאן ולא ידעו מה יעשו אחר כך. אבל, כאשר הכפר שלנו נכבש, אנחנו נאלצנו גם לעזוב את הכפר לכיוון בית לחם, וכל הפליטים שהיו כאן עזבו איתנו".     

جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו

جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו

جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו

أبو جمال، لاجيء من قرية القبو / אבו ג'מאל, פליט מכפר אלקבו