מידע
מחוז: טַבַּרִיָּה (טבריה)
מספר תושבים 1948: 370
תאריך כיבוש: 10/06/1967
יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: עין גב
יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: אין
רקע:
הכפר שכן באזור שטוח על החוף המזרחי של הכינרת, עשרה ק"מ מדרום-מזרח לטבריה. ואדי אל-מוּזַפָר [נחל בני-יהודה] נשפך לאגם קילומטר מצפון לכפר, ושלושה ק"מ צפונה עבר ואדי סמח' העמוק [נחל סמך]. ממזרח לכפר שכנה העיר הקדומה סוסיתא, ומצפונו היו שני מעיינות חמים. בשנות ה-1880 נרכשו כל אדמות נוקיב בידי בהא אללה, מייסד הדת הבהאית. אנשי אל-נוקיב הוסיפו לעבד את אדמתם כאריסים לפחות עד שנות ה-1920, אז מכרו הבהאים את רוב האדמה לקק"ל. ב-1931 התגוררו בכפר 287 תושבים ב-60 בתים וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-320, מוסלמים ברובם. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 13,010 דונם, מהם 9,851 בבעלות יהודית. הכפר שכן 1.5 ק"מ מהגבול הסורי, וצורתו היתה מלבנית, עם בתים פזורים לאורך חוף האגם. הוא נקרא על שם תושביו, בני השבט הבדואי עַרַבּ אל-נקיב. חלק מהם גרו באוהלים, אך אחרים בנו בתי אבן או בטון. גידול דגנים וירקות וכן גידול חיות-משק הווו את מקור הקיום העיקרי של התושבים.
לפי ה'ניו יורק טיימס' הסורים כיתרו והפגיזו את הכפר עם כניסתם לפלסטין ב-15 במאי 1948, מה שמצביע על כך שכוחות ההגנה כבר היו אז בכפר. הכפר נכלל באזור המפורז בגבול סוריה בהסכם שביתת הנשק ישראל-סוריה שנחתם ביולי 1949. עם זאת, ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב כי רשויות ישראל החליטו לגרש תושבים של קבוצת כפרים שהיו אמורים לזכות להגנה על פי ההסכם, מסיבות צבאיות, כלכליות וחקלאיות. בין 1949 ל-1956 נקטה ישראל, לפי מוריס, בשילוב של שיטות על מנת לדחוק אותם החוצה בהן "לחץ מצד המשטרה, הטרדות שונות ותמריצים כלכליים" (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 324), מה שגרם לתושבי אל-נוקיב שנותרו בכפרם עד סוף המלחמה לעזוב אותו בין שנים אלו. רוב התושבים עקרו לסוריה, אך חלקם יושבו מחדש בכפר שעבּ שבנפת עכו.
מהגרים יהודים הקימו ב-1937 את קיבוץ עין גב על אדמות-הכפר, כקילומטר וחצי מדרום לאתר-הכפר. אתר הכפר מגודר ומכוסה עשבים קוצניים ועצים, שביניהם ניתן להבחין בגלי אבנים ושרידי קירות. חלק מהאדמה מסביב מעובדת בידי הישוב הסמוך, ויתרתה משמשת כאזור מרעה בידי ישראלים.
מקור:
Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 536
מידע ממקורות נוספים:
לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 371 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 62).
על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בחוף צלצל בכנרת (נגה קדמן, בצד הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').