זוכרות - אלפאלוּג'ה

אלפאלוּג'ה

מידע

מחוז: ע'זה

מספר תושבים 1948: 5420

תאריך כיבוש: 01/02/1949

יחידה כובשת: חטיבת הנגב

יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: אין

יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: שחר, ניר חן, נהורה, נוגה, חלקים מקריית גת

רקע:

הכפר נמצא באזור של גבעות, 30 ק"מ מצפון-מזרח לעזה, וגבל בואדי אל-פאלוג'ה העמוק ממזרח, צפון ומערב. ליד הכפר נפגשו דרכים ראשיות שהובילו לחברון, ירושלים, יפו ועזה. לפי התושבים, הכפר נוסד באתר שנודע כזֻרֵיק ["תורמוס"] אל-חַ'נדָק. השם שונה לאל-פאלוג'ה על שם איש דת סֿוּפי, שעאב אל-דין אל-פאלוג'י מעיראק, שהתיישב במקום במאה ה-14 ונקבר בו. ב-1596 חיו בכפר 413 תושבים, בבתים שנבנו סביב קבר השיח' אל-פאלוג'י, ששכן במבנה בעל שלוש כיפות ששימש כמסגד. ב-1931 התגוררו בכפר 3,161 תושבים ב-685 בתים. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-4,670, מוסלמים כולם. עם התפשטות הכפר, נבנו בו בתים גם בצד השני של הואדי, עליו נבנו גשרים. בחלק החדש של הכפר, הצפוני, נבנו חנויות, מרפאה ובתי קפה. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 38,038 דונם. בית ספר לבנים נפתח בכפר ב-1919, ובו חלקת אדמה ללימודי חקלאות. ב-1947 הורחב בית הספר לחטיבת ביניים ולמדו בו 520 תלמידים. בית ספר לבנות נוסד ב-1940, ושלוש שנים לאחר מכן למדו בו 83 תלמידות. ב-1922 נוסדה בכפר מועצה מקומית. ארבע בארות סיפקו מים לשימוש ביתי. תושבי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות בעל, וגידלו דגנים, ירקות ופירות. פעילות כלכלית חשובה נוספת היתה מסחר: שוק שבועי אליו הגיעו סוחרים וקונים מהכפרים ועיירות באזור התקיים בכפר בימי רביעי וחמישי. תושבים עסקו גם בגידול חיות משק ועופות, טחינת קמח, תחרה, אריגה וקדרות.

לפי הניו יורק, שציטט מקורות יהודיים, במרץ 1948 התקיים קרב בין שיירת אספקה יהודית שלוותה בידי ההגנה, לבין תושבים מהכפר, שכתוצאה ממנו נהרגו 37 ערבים ושבעה יהודים. כוח של ההגנה חזר לכפר באותו יום והרס עשרה בתים באל-פאלוג'ה.

בסוף המלחמה, חטיבה מצרית ולמעלה מ-3,000 פלסטינים נותרו מכותרים בידי כוחות יהודיים ב"כיס פאלוג'ה", שכלל גם את הכפר עירק אל-מנשיה הסמוך. בפברואר 1949 הועבר ה"כיס" לידי ישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, והכוחות המצריים עזבו. לפי משקיפי האו"ם, הכוחות הישראליים המקומיים החלו מייד להתעמר באוכלוסייה באמצעות מכות, מעשי שוד וניסיונות אונס. משה שרת, שר החוץ, גער ברמטכ"ל הצבא, ואמר שבנוסף למעשי האלימות התבצעה במקום "תעמולה לחישות", שכללו איומים בתקיפה ובנקמה. הוא קבע שמדובר במהלך מחושב שנועד להגדיל את מספרם של העוזבים להר חברון, כביכול מרצונם החופשי, ואם ניתן, להביא לפינוי כל האוכלוסייה האזרחית של ה"כיס".

ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שההחלטה להביא לעזיבה של "כיס פאלוג'ה" אושרה ככל הנראה בידי ראש הממשלה בן גוריון. בעקבות כך, גורמים ישראליים רשמיים הטעו את הקהיליה הבינלאומית לגבי מעשי ישראל במקום, ומסרו כי ישראל מעבירה מסרים מרגיעים לאוכלוסייה, אולם זו עוזבת אף על פי כן, משום שהיא ניזונה משמועות. עד 21 באפריל 1949 עזבו כל תושבי "כיס פאלוג'ה".

העיירה קרית גת הוקמה ב-1954 על אדמות הכפר עירק אל-מנשיה, והתפשטה עם השנים גם לאדמות פלוג'ה. המשובים שחר, נגה וניר חן הוקמו ב-1955 על אדמות הכפר, כמו גם מושב נהורה, שנוסד ב-1956. יסודות המסגד של הכפר, שרידים מקירותיו וערימות אבנים שמוטלות באתר המסגד – הם כל שנותר מאל-פאלוג'ה. ניתן להבחין גם בשרידי באר ובור מים. באתר גדלים אקליפטוסים, שיחי צבר ועצי זית. משרדי ממשלה ישראליים ושדה תעופה נבנו באדמות הסמוכות, שרובן מעובדות.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 94-97

מידע ממקורות נוספים:
לפי בני מוריס, במהלך מבצע יואב ב-16-15 באוקטובר 1948 הותקף הכפר מהאוויר ובאמצעות ארטילריה. הדבר הביא לגל בריחה גדול מאל-פאלוג'ה. (Morris, The Birth of the Palestinian Problem Revisited, 2004, 465-466). הוא מוסיף שבכיס פאלוג'ה המכותר היו כ-2,000 תושבים מקומיים, ועוד למעלה מאלף פליטים ממקומות אחרים. עם עזיבת המצרים, הם הושמו תחת ממשל צבאי, עם עוצר לילי והגבלות חמורות על תנועה. לדבריו, מבצע ההפחדה האלים נוהל בידי יצחק רבין, והיה יוזמה של יגאל אלון, שביקש מהרמטכ"ל – וקיבל – רשות לגרש את תושבי הכפרים. לפי מוריס, רוב תושבי אל-פאלוג'ה עזבו במחצית הראשונה של מרץ 1949, בשיירות מאורגנות של הצלב האדום. (p. 522-523).

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושא הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר כ-5,420 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 46).

על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך יער פלוגות של קק"ל (נגה קדמן, בצד הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').