מידע

מחוז: סַ'פַד (צפת)

מספר תושבים 1948: 1100

תאריך כיבוש: 01/05/1948

יחידה כובשת: הגדוד הראשון בפלמ"ח

יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: כפר בלום

יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: אין

רקע:

הכפר נבנה על אזור מישורי בין נהרות החצבאני והדן, בחלק הצפוני של עמק החולה, 28 ק"מ מצפון לצפת. הרובע המזרחי של הכפר שכן על הגדה המערבית של הדן ובתיו נבנו בצפיפות; הרובע המערבי נבנה על גדה המזרחית של החצבאני, ובתיו נבנו עם מרווחים גדולים יותר ביניהם. ב-1931 נמנו בכפר 824 תושבים שהתגוררו ב-163 בתים. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-924, מרביתם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 5,390 דונם, מהם 183 אשר נרכשו בידי יהודים. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות ומגידול בעלי-חיים. הם גידלו הדרים, בננות ודגנים, והפעילו טחנת קמח על נהר הדן.

ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שתושבי הכפר עזבו אותו ב-19 במאי 1948, כתוצאה מקמפיין של לוחמה פסיכולוגית שניהלה ההגנה כחלק ממבצע יפתח. המבצע, שנועד לכבוש את הגליל העליון המזרחי הובל בידי הגדוד הראשון של הפלמ"ח ובראשו עמד מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. עם זאת, לפחות חלק מהתושבים נשארו בכפר אחרי המבצע; ב-5 ביוני 1949 בחצות כיתרו משאיות צבא את הכפר. כוחות צבא פלשו לכפר, כינסו את התושבים והשליכו אותם, ביחד עם תושבי הכפרים אל-ג'אעוּנה ואל-חִ'סֿאסֿ על גבעה חשופה ליד עכּבּרה, מדרום לצפת. פשיטה זו על שלושת הכפרים עוררה מחאות בקרב אנשי שמאל בישראל. חבר כנסת של מפ"ם אמר שהצבא התייחס לכפריים הפלסטינים "באכזריות... תוך בעיטות, קללות ויחס משפיל". הצבא הצדיק את הגירוש בטענה שהיה לו מידע על כך שהמודיעין הסורי מנסה לרכוש את אמון הכפריים ולהשתמש בהם נגד ישראל, ולכן חשוב להרחיקם מהגבול. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר שהנימוקים הצבאיים לגירוש "מניחים את דעתו". לא ברור מה עלה בגורלם של אנשי קַיְטִיָּה אבל מוריס מציין כי בעכּבּרה, המקום אליו הועברו, שררו תנאים "חמורים וקשים משך שנים רבות" [הציטוטים מבני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 322-3]

[קיבוץ] כפר בלום נוסד מדרום לכפר ב-1943 על אדמה שהיתה שייכת בעבר לקַיְטִיָּה. [מושב] בית הלל נוסד ב-1940 קרוב יותר לקַיְטִיָּה, אך לא על אדמותיו. עם התרחבותו ב-1948, יתכן שהוא התפשט לחלק מאדמות הכפר. כיום ניתן לראות באתר הכפר רק מספר אבנים. השטח שמסביב מעובד, מלבד חלקה קטנה המכילה עיי חורבות וצמחיית פרא של קוצים ועצי אקליפטוס.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 486

מידע ממקורות נוספים:

מוריס מוסיף שיתכן שתושבי הכפר עזבו אותו ב-19 במאי לא רק בשל הלוחמה הפסיכולוגית שנוהלה נגדו, אלא גם בהשפעת כיבוש צפת והפגזות מרגמה של ההגנה (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 171). מוריס מציין כי משפחות אחדות מקַיְטִיָּה סייעו מאז 1937 ליישוב היהודי ברכישת אדמות ערביות, וסיפקו מידע לש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בינואר 1949 ביקש שירות המודיעין של צה"ל לאפשר למשפחות שנמצאות בכפר להישאר במקום, אך נוכח המידע שהוזכר לעיל לגבי המודיעין הסורי, גורשו כל תושבי הכפר (שם, 322). מוריס מוסיף כי קצין שמונה לחקור את העברת שלושת הכפרים קבע בסוף אוגוסט 1949 כי ההעברה נעשתה "בשל ניתוק קו טלפון צבאי" בגליל העליון, ורצון הצבא ליצור "פס רוחב של 5 ק"מ, נקי מערבים". אותו חוקר ציין שהיה זה "משגה שכפרים ידידותיים וממושמעים הופתעו ללא הכנה מוקדמת בידי הממשל הצבאי" בעת העברתם (שם, 521).

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,090 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 58)). 

תמונות

אחר