זכות השיבה היא לא שם קוד לחיסול מדינת ישראל? שיבת הפליטים היא לא, בפועל, סוף לקיום היהודי בארץ ישראל?

זכות השיבה היא זכות אדם בסיסית, שיישומה אינו אמור להיות מותנה בפתרון מדיני זה או אחר. אין ספק שעם יישום השיבה, בכל הסדר עליו יוסכם, ישראל תשנה את אופייה הקולוניאלי. אופי השינוי והיקפו תלויים, בין השאר, בהסכמות שייקבעו במשא ומתן בין תושבי הארץ ופליטיה.

אנו בזוכרות סבורות כי שינוי כזה הוא תנאי הכרחי לכינון חברה שוויונית משותפת בארץ וכי הוא טומן בחובו סיכוי ממשי לריפוי הפצע העמוק בין העמים ולהשתלבות בת קימא של יהודי ישראל במזרח התיכון, כשווים ולא ככובשים. זאת ועוד, אנחנו מאמינות שתהליך מדורג ומתמשך של ויתור על זכויות יתר ושל דקולוניזציה של הארץ ושל התרבות הפוליטית הישראלית ייטיבו עם הציבור היהודי. זאת, בניגוד למחירים של המשך חיים במדינה יהודית כובשת: מחיר החיים במדינה מיליטריסטית, שובניסטית וגזענית, שאחוז עצום מהתקציב שלה מופנה למימון כוחות לוחמים, כלי נשק, מערכות ביון ומאמצי "הסברה", על חשבון רווחה וחינוך, חברה שמעודדת חינוך לבורות וחרדה.

איננו מאמינות בפתרון עוול על ידי יצירת עוול חדש. קיימות אפשרויות למימוש שיבת הפליטים מבלי שיפגעו עוד אנשים, אך בכל מקרה, הפתרונות המעשיים בשטח צריכים להיות נידונים במשא ומתן בו ישתתפו תושבי הארץ ופליטיה. סקרים שונים מ-1949 ועד היום מראים שבין חמישית לרבע מהאזרחים היהודים יתמכו בשיבת הפליטים אם היא לא תהיה כרוכה בעקירה של ישראלים יהודים מבתיהם. זאת הסכמה די רחבה ביחס לסוגיות אחרות שבדיון בקרב החברה הישראלית. ארגוני החברה האזרחית הפלסטינים מתנגדים רובם ככולם לפגיעה ביהודים כחלק ממימוש זכות השיבה. הם רק מבקשים צדק ושוויון זכויות ומזכירים כי יהודים חיו לצד ערבים ופלסטינים במשך מאות שנים וכי מאבקם הוא בקולוניאליזם הציוני ולא בעם היהודי.

גם כיום, מוערך כי כ-80% מהאדמות של הפליטים הפלסטינים אינן מיושבות והן הוסבו לפארקים לאומיים, שטחי אש ושימושים אחרים. מכל מקום השיבה אינה חזרה לעבר, אלא תנאי לכינון עתיד של יחסים של פלסטינים ויהודים המבוססים על צדק ושוויון.