למה אתם לא מדברים על הכיבוש של 1967?


כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה והעתקת המשטר הצבאי על הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל אל מעבר לקו הירוק, הם המשך ישיר של האידיאולוגיה והמדיניות הציונית וחלק בלתי נפרד מהנכבה המתמשכת. במהלך מלחמת 1967 נעקרו מבתיהם יותר מ-350,000 איש ואישה, כמחציתם היו בעצמם פליטים מ-1948. גם מפליטי 1967 ישראל מונעת את הזכויות המובטחות בחוק הבינלאומי.

בפועל, התמקדות השיח הפוליטי הפנים-ישראלי בכיבוש 1967, מנרמלת את עוולות 1948. כלומר, היא מקבעת את ההרס, הגירוש, ההכפפה ומניעת הזכויות הראשוניים, והופכת אותם למצב מקובל בחברה הישראלית. אמת היא שהכיבוש הצבאי בגדה המערבית והמצור על רצועת עזה בולטים יותר לעין ישראלית, בעוד שמהפליטות המתמשכת, הפקעת הרכוש והכאב הפלסטיני, הפרטי והקולקטיבי, קל יותר להתעלם.

חשוב להתנגד לכיבוש הצבאי ולמצור, להפגזות, למעצרים, למחסומים למניעת זכויות הומניטריות, להריסות בתים, להפקעת קרקעות... אבל התמודדות עם ההיסטוריה של 1948 ומימוש זכויות הפליטים הם המהלך היחיד שמכיר בכנות בעוול שיצר את יחסי הדיכוי בין פלסטינים ליהודים ועל כן הם המפתח לצדק ופיוס. מהלכים מדיניים שמתמקדים ב"גבולות 1967" ומתעלמים מזכויות כל הפליטים נעדרים תֹּם לֵב והגינות ולכן מובילים למבוי סתום.