מהי הנכבה? למה אומרים שהנכבה נמשכת עד היום?

משמעות המילה נַכּבַּה בערבית (نكبة) היא אסון גדול. בהקשר הפלסטיני, המושג מתייחס לתהליך מתמשך של נישול העם הפלסטיני מאדמתו ומנכסיו. תהליך זה החל הרבה 1948 עם השאיפה הציונית להסב כמה שיותר קרקעות לשימוש של יהודים בלבד, לעתים תוך גירוש איכרים ממקום מושבם ולקיחת פרנסתם. כך, מראשית ההתיישבות הציונית ועד 1948 נעקרו ונהרסו 57 כפרים פלסטינים. מלחמת 1948 הייתה שיא בתהליך הזה: לצד זוועות המלחמה ומקרי הטבח והביזה, הנכבה היא הרס של מעל ל-500 יישובים והפיכתם של למעלה מ-750,000 איש ואישה לפליטים. מדובר בכ-85% מהתושבים הפלסטינים בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל.

עוד במהלך המלחמה קיבלה הממשלה הישראלית את ההחלטה למנוע את שיבתם של מאות אלפי הפלסטינים שהונסו, נמלטו מפחד הקרבות או גורשו באופן יזום ומאורגן. מניעת השיבה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולמוסר האנושי, שהרי אזרחים מחפשים מקלט זמני בזמן אסונות ומלחמות בכוונה לשוב לבתיהם עם שוך הקרבות.

הנכבה, אם כך, מתמשכת גם היום, ראשית באמצעות מניעת השיבה ושנית בהמשך הנישול והדיכוי של העם הפלסטיני בדרכים שונות, בהן: פיצול העם הפלסטיני ליחידות נפרדות בעלות מעמד משפטי שונה (פליטים, נתיני כיבוש צבאי בגדה המערבי, תושבי עזה הנצורה, פלסטינים שנותרו בתוך שטח מדינת ישראל ובהם עקורים פנימיים, תושבי ירושלים), הפקעת כל הרכוש הפלסטיני (מיליוני דונם של אדמה, בתים, מפעלים, כלי רכב, חשבונות בנק, תכולת בתים, ספרים וכן הנראה), שימוש בכוח צבאי, מעצר מנהלי, הגבלות תנועה, אפלייה בקרקעות, תכנון ודיור ועוד.