הנכבה היא לא תוצאה של סירובם של הפלסטינים לקבל את תכנית החלוקה? הרי הם פתחו במלחמה...

ראשית כל, חשוב לזכור, שההתיישבות הציונית בארץ, מראשיתה, חתרה להסב כמה שיותר שטח עבור יהודים בלבד. גם אם לא כל ההוגים הציונים ומקבלי ההחלטות הסכימו עם הפרשנות הזו, זו האידיאולוגיה שמומשה בפועל. 57 כפרים פלסטינים נעקרו ואלפים איבדו את מקור פרנסתם בגלל אידיאולוגיית ה"עבודה העברית" עוד לפני 1948. ההתנגדות הפלסטינית המאורגנת החלה רק אחרי הצהרת בלפור, שכידוע העניקה זכות ליהודים להקים בית לאומי למרות שהיו רק 10% מאוכלוסיית הארץ, והתעלמה לחלוטין מהתושבים הפלסטינים.

שנית, לכל אדם שמורה הזכות לחיות בביטחון בביתו ובמולדתו. הסכמתו או אי הסכמתו של אדם לחלוקה של ארצו היא בגדר דעה פוליטית, שאין לה כל קשר לזכויותיו הבסיסיות. יחד עם זאת, יש ערך לזיהוי סיבות ההתנגדות העיקרית של הפלסטינים להצעת החלוקה של האו"ם. על פי ההצעה המדינה היהודית נפרסה על פני 55 אחוז מהשטח, למרות שהיהודים היוו רק שליש מהאוכלוסיה בארץ, ברובם מהגרים שבאו לא מזמן, ופחות מ-10% מכלל הקרקעות היו בבעלות יהודים. בנוסף, במדינה היהודית הפלסטינים היו אמורים להוות כמעט מחצית מהאוכלוסייה. לא רק שהחלוקה הייתה לא הוגנת, אלא שהתכנית העלתה חשש ממשי שקבלתה תוביל לטרנספר של האזרחים הערבים מהמדינה. בנוסף, מאחר שלמעשה הפלסטינים היוו רוב גדול באוכלוסיית הארץ המנדטורית, הם ראו בהצעת החלוקה ניסיון של המיעוט היהודי לכפות את דעתו על הרוב. מעבר לכך, לעתים ישנה נטייה לשכוח שגם בציבור היהודי רבים התנגדו להצעת החלוקה (הרוויזיוניסטים), או ראו בה רק שלב ביניים (מפא"י) לקראת כיבוש הארץ כולה וגירוש כל תושביה הפלסטינים.

גם סדר הכוחות אינו משקף מצב של הגנה יהודית מול מתקפה ערבית, כפי שמיתוס ה"מעטים מול רבים" ניסה לבסס: בסוף 1947 החזיק היישוב היהודי כוח צבאי מאורגן בן כ-40 אלף לוחמים, מולם עמדו כ-10,000 לוחמים שכללו כוחות פלסטינים לא סדירים ולא מאוחדים לצד מתנדבים מארצות ערב, רובם ללא ניסיון צבאי. גם במאי 1948, כשהמלחמה התרחבה וכללה את צבאות ערב, היה לישראל יתרון כפול והיא נהנתה ממשאבים רבים יותר ואמצעי לחימה איכותיים יותר.

שלישית, הנכבה המתמשכת היא בסופו של דבר תוצר של המהלך הצבאי שהתעלם מהצעת החלוקה וניהל התקפות וכיבושים מעבר לקוויה, ושל ההכרעה הפוליטית של ממשלת ישראל למנוע את שיבת הפליטים הפלסטינים ולהחריב את ישוביהם. מבחינה זו, אחריות הצדדים לפרוץ המלחמה אינה תירוץ או הצדקה לנכבה.