קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

זאת המהדורה השנייה של החוברת "זוכרות את אלשיח' מונס".

המהדורה הראשונה הופקה בסוף 2003 .

חוברת זו, כמו הקודמת, מביאה את סיפורו של הכפר הפלסטיני הזה ש"ההגנה" כבשה ב 1948- ובכך קטעה את חייו התרבותיים והכלכליים, הפוליטיים והחברתיים.

עד היום הוציאה זוכרות חוברות אודות 23 מקומות שונים בארץ )אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, חטין, אלכפרין, אלשג'רה, תרשיחא, באר אלסבע, ג'ליל, אללג'ון, סחמאתא, אלג'ולאן, אלשיח' מונס, אסדוד ואלמג'דל, ח'רבת ג'למה, אלרמלה, אללד, עכא, חיפא, עין אלמנסי, אלחרם ]סידנא עלי[, עין ע'זאל, לפתא ודיר יאסין(.

זוכרות לומדת את סיפור הנכבה שלהם ומבקשת להפיצו כדי להעלות את היישובים ההרוסים למרחב התודעה. יש בכך משום פיצוי על אי היכולת להקימם מחדש במרחב הגיאוגרפי, הפיזי.

למרות שמה, אין החוברת מבקשת ל"הנציח" את הכפר. היא השתקפות של למידה מעמיקה ושונה את הנכבה הפלסטינית ושל פעילות פוליטית דינמית שזוכרות מקיימת בשטח. החוברת מבטאת את השאיפה לדבר את הנכבה גם בעברית ולפנות באופן בהיר וישיר לציבור הרחב, בעיקר הציבור הישראלי יהודי. הכרה ישראלית בעוול שגרמה התנועה הציונית לעם הפלסטיני ופעולה להשבת הפליטים לארצם הן תנאי לכל אפשרות של פיוס בין העמים. הוצאת מהדורה שנייה על אלשיח' מונס מחזקת את התפיסה הנ"ל לגבי תפקידה של החוברת. אכן, המידע המובא כאן אינו חדש, אך רובו מסתמך על כתיבה חדשה, חלק גדול נאמר ונכתב במסגרת פעילות פוליטית או אקדמית, של "זוכרות" ושל אחרים.

על אדמות הכפר ההרוס, קיים אחד האזורים החזקים והעשירים ביותר במדינת ישראל, צפון תל אביב. שכונות מגורים, מוזיאון, אוניברסיטה, מתקן בטחוני, משרדים ממשלתיים ועוד ועוד.

בחוברת תמצאו גם מידע זה. על הריסות בתי הכפר הפלסטיני רובצת היום אוניברסיטת תל אביב.

בעקבות הריסתו של בית בידס בדצמבר 2003 קיימה זוכרות יום עיון על הכפר, תרתי משמע, באוניברסיטת תל אביב. קטעים מהרצאותיהם של מנא אבו עיד, בת למשפחה שהוצאה מאלשיח' מונס, וחבר זוכרות יובל תמרי מובאים בחוברת.

החידוש בחוברת זו, שאין בה עדות או ראיון עם פליט שגורש גופו מהכפר, הוא שבפעם הראשונה מובא בה תמליל של שיחה מרתקת שניהלו חברים בזוכרות עם איש יהודי שגר בבית פלסטיני באלשיח' מונס, בהשתתפותה של גב' מג'דולין בידס, אחד הבעלים של בית בידס שנהרס כאמור מול עיניה.

חיים הנגבי מדבר על חיידקים באקדמיה, והאדריכלית נורית מוסקוביץ תציע תכנית שלא תאפשר התעלמות מהקיום הפלסטיני.

החוברת תופץ במהלך סיור מתוכנן לאתר הכפר בו יוצבו שלטים שיציינו את אתריו. הדרישה של זוכרות מהנהלת אוניברסיטת תל אביב, כבר ב 2003- , לציין את עברו הקרוב של המקום שהיא יושבת עליו ולו במשהו סמלי נדחתה. הדרישה עדיין תקפה והמכתב שנשלח לנשיא האוניברסיטה אז מובא שוב בגוף החוברת.

עמותת זוכרות קיימה בשנים האחרונות עשרות ביקורים עם קבוצות קטנות לשרידי הכפר. לאחרונה, אנשי בטחון שנמצאים באזור מגבילים את הסיורים ולעתים אף מפסיקים אותם.

למרות המצב הזה שבו מקור הידע ומקור הכוח משלבים ידיים ופועלים בהרמוניה, זוכרות תמשיך להזכיר והכפר אלשיח' מונס )למרות שהוא לא נראה( ימשיך להיות נוכח.

זוכרות
מרס 2008

רקע היסטורי

מקור השם של הכפר אלשיח' מונס אינו ידוע. על פי השם קיימת סברה שהכפר מיוחס לשיח' - משמעות המלה בערבית היא איש דת, זקן או מכובד - ושמו מונס, כיוון שהכפר ככל הנראה נבנה ליד קברו של איש הזה.

הכפר ממוקם כתשעה ק"מ צפונית ליאפא, 2.5 קילומטר מהים ו 800- מנהר אלעוג'א, הירקון.

הכפר הוזכר לראשונה בשמו הישן "אלד'הר" )הגַב( במפה משנת 1799 ששורטטה על ידי מהנדס צרפתי, ז'קוטין, ששירת בצבאו של נפוליאון במהלך הפלישה הצרפתית לאזור.

לכפר היו כ- 16000 דונם אדמה, כ- 14000 דונם היו אדמה חקלאית, בעיקר פרדסים. השטח הבנוי של הכפר השתרע ערב כיבושו ב- 1948 על כ- 41 דונמים. כ- 3500 דונם מאדמות אלשיח' מונס היו בבעלות פרטית של יהודים, כ- 11500 דונם היו בבעלות פרטית פלסטינית וכ- 1000 דונם הוגדרו כשטח ציבורי.

בנוסף לחקלאות, תושבי הכפר נהגו לגבות מסי מעבר מהעוברים דרך גשר ג'רישה )הירקון, מערבית לגשר הטחנות(. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, בתקופת שלטונו של אבראהים פאשא, הכפר דגל והתפתח. השליט המצרי הביא עמו פועלים ממצרים ליפו והסביבה, חלקם גרו באלשיח' מונס ועבדו באדמות הכפר. בשנת 1917 הגיעו הבריטים לפאתי הכפר. בעקבות התקפת פתע לילית הצליחו הבריטים להביס את הכוחות התורכיים שהתמקמו בכפר כדי להגן על הגדה הצפונית של ג'רישה )הירקון(.

הכיבוש הבריטי יצויין כראשיתה של תקופה חדשה. הם פתחו במהלך רישום מסודר של הקרקעות, הסדירו נושא רשיונות בנייה, הגבירו את הסדר והשמירה בכבישים, הכניסו שיטות השקייה, קידוח ועיבוד חדשות. במקביל, החיים בארץ היו בצל מתח פוליטי צבאי בעקבות הצהרת בלפור שהבטיחה הקמת בית לאומי ליהודים בפלסטין והתגברות ההגירה היהודית לארץ.

בשנת 1912 , יהודים קנדים ייסדו ארגון שמטרתו הייתה רכישת קרקעות בפלסטין. במאי 1913 , הוצעו לנציג הארגון 6000 דונם מאדמות הכפר. היה הסכם שהם יירכשו על ידי שתי חברות יהודיות אלא שהליך הרכישה לא הושלם בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה הופיעו שתי חברות נוספות, קהילת ציוני אמריקה והקרן הקיימת לישראל. שתי חברות אלו התחרו ביניהן על רכישת קרקעות בכפר. בשנת 1924 , חברת ציוני אמריקה רכשה 8000 דונם דיונות באזור ג'ליל מצפון לכפר. במהלך שנות ה- 20 התנהל משא ומתן בין נציג משפחת בידס לבין חנקין, נציג חברת הכשרת היישוב. בין השנים 1936 - 1939 רכשה משפחת טיאבר היהודית דיונות במערב הכפר בתיווכו של השיח' בידס.

בשנת 1945 , היה מספר תושבי אלשיח' מונס כ- 1930 אנשים. כולם ערבים, עסקו בגידול פרי הדר, שיווקו וייצוא לחו"ל. בכפר גידלו גם דגנים וירקות.

לפני הנכבה, היו בכפר שני בתי ספר, אחד חקלאי לבנים נוסד בשנת 1932 וכלל באר מים ושטח אדמה של 36 דונם ללימודי חקלאות וגידול עופות. מספר תלמידיו בשנת 1941 היה 232 תלמידים.

השני בית ספר לבנות, נוסד בשנת 1943 ולמדו בו 65 תלמידות.

בה- 30.3.1948 השלימו הכוחות היהודיים את כיבוש הכפר לאחר שאילצו את כל 2250 תושביו לנטוש אותו. הכפר כותר ונתיב המנוסה היחיד שנותר לתושביו הפלסטינים שלח אותם לכיוון צפון. לפיכך רוב המשפחות של אלשיח' מונס יצאו צפונה ותפסו מחסה זמני בשטח שהיה תחת שליטה ירדנית, המשולש הדרומי, טולכרם ושכם. משם התפזרו פלטיט אלשיח' מונס למקומות שונים בעולם הערבי ובעולם בכלל. מעטים נשארו בתוך תחום מדינת ישראל וגרים בעיר לוד.

הכפר אלשיח' מונס ערב הכיבוש

מאת מונא אבו עיד

השם של הכפר הוא אלשיח' מונס מֻונִַּס MUWANNIS ולא מואְנס או מונס. משמעות השם " MUWANNIS " - היא מסביר פנים, משעשע וגם נוהג ברעות. המלה "מֻונִַּס" היא בינוני פועל של הפועל "ונָּסַ WANNAS - - ونّس" בבניין שני.

סיפור הכפר אלשיח' מֻונִַּס איננו סיפור של נישול כלכלי או של קריעת משפחות ועקירתם מסביבתם הטבעית בלבד, זהו סיפור של אובדן מולדת על כל המשתמע מכך, זהו - אם תרצו - סיפורה של ה"נכבה" במלוא מובן המלה.

אקדים בסקירה כללית על הכפר ואגיע להשתלשלות העניינים עד לכיבוש מנקודת ראותנו - פליטי הכפר. מניין תושבי הכפר, לפי נתונים משנת 1945 )וליד אלחאלדי( נאמד ב- 1930 נפשות. מספר הבתים, ע"פ נתונים מ 1931- )אלחאלדי( היה 273 בתים.

בכפר היו שני בתי"ס יסודיים איזוריים - האחד לבנים הוקם בשנת 1932 והשני לבנות הוקם בשנת 1943 .

ערב הכיבוש עסקו מרבית התושבים בחקלאות. מתוך 17,000 דונם בקירוב - היו בכפר 3749 דונם של פרדסים ומטעי בננות, 7165 דונמים היו זרועים בדגנים, ו- 69 דונם היו בוסתנים. היתר היו בעיקר אדמות חול ושדות מרעה.

הנהר, נהר אלעוג'א, סיפק מים בעיקר לשדות הסמוכים ואילו לשדות מרוחקים הסתמכו על מקורות פנימיים. בתקופת המנדט חל שיפור ניכר בשיטות ההשקיה, הקידוח והשאיבה. לא עוד שאיבה בעזרת דלי וחבל אלא מים זרמו לכפר בצנרת ובאמצעות גנרטורים. שיפור זה הופך מאוחר יותר לבעיה קריטית כאשר הוטל מצור על הכפר וכתוצאה מכך כניסת דלק להפעלת הגנרטורים לא מתאפשרת.

אספקת המים לכפר זרמה מצפון מבארות "אלמטללה" של אבראהים אבו כחיל )הבעלים של הבית הירוק, "הדיפלומט הנבגד" - כפי שנראה בהמשך( במרחק קילומטר אחד מהכפר )באזור הפקולטה לרפואה(.

שטח הכפר נאמד ב- 17,000 דונם בקירוב והוא כלל שטחים בתחום שיפוטה של עיריית "רמת גן", האדמות שלו התחילו מהים מערבה, להוציא את "שדה דב" ו"תחנת הכוח רידינג" עד וכולל אזור "רמת החייל", ע'בשייה, "ישגב", "הדרה" ועד לגבולות "צהלה" מצפון מזרח ועד - אזור מושבם של ערב אל סואלמה, כולל אזור אלנג'מאת ואלנדא צפונה )רמת אביב ג( ועד לדרום הנהר, אזור שבע הטחנות ואזור ג'מאסין אל ע'רבי )בבלי(. מאז שנת 1912 ועד ל- 1936 תקופת המרד הערבי, היו נסיונות רבים מצד ארגונים ציונים לרכוש אדמות בכפר כמו הקרן הקיימת לישראל, הכשרת הישוב וציוני אמריקה לצורך יישוב עולים ממזרח אירופה בקרבת הנהר. התחרות הניבה עליה תלולה במחירי הקרקע באזור. בניגוד לטענות אחרות העסקה היחידה שיצאה לפועל היתה כאשר משפחת טאייבר הצליחה לרכוש שטח מצומצם באזור מערב, בחולות הים.

על הגדה הצפונית בצד ימין מהגשר, "גשר הירקון על דרך נמיר" שכן בית קפה "אל עלמין" בבעלותו הבלעדית של אבראהים בַּידַס.

בית הקפה חשוב משום שהוא היה מקום מפגש בין יהודים לערבים וביטא למעשה את החיים בצוותא ביו שני העמים. בקשרים עם יהודים בלטו שלוש משפחות - אבו כחיל, דחנוס ובַּידַס.

השתלשלות הארועים עד לכיבוש מאז החלטת האו"ם מס' 181 - תוכנית החלוקה, 29/11/1947 - פרצו במספר מוקדים בארץ מהומות ביו ערבים ליהודים. אחד המוקדים היה העיר יפו.

יאפא, היתה לא רק עיר מחוז, אלא אף עיר בירה של פלסטין. התלות הכלכלית והפוליטית של הכפרים הסמוכים ,לרבות הכפר אלשיח' מונס, בעיר יאפא הפכה לרועץ. הכפר אלשיח' מונס היה תלוי לחלוטין ביפו בכל הקשור לשיווק יבול חקלאי, שיווק, אריזה ויצוא פרי ההדר. בנוסף לכך, העיר יפו הייתה מרכז מסחרי ענק, שסיפק כל צורכי ישובי הסביבה כולל אלשיח' מונס, גם בכל הקשור ליבוא חומרי בניה וריצוף מאיטליה.

בעקבות תוכנית החלוקה ופרוץ המהומות נקטו היהודים בצעדים צבאיים קריטיים מבחינת הכפר ובראשם - כיבוש ותפיסת גשר "אל עלמין" )גשר הירקון על כביש נמיר(, ששימש נתיב התנועה בין צפון לדרום, לא כל שכן, בין הכפר אלשיח' מונס ליפו.

הטלת המצור על הכפר מאז סוף 1947 , איפוא, הגשר משמש נקודת מחסום, שמהדקת את הכיתור והחנק הן על ג'מאסין אל ע'רבי והן על אלשיח' מונס. מאידך מצור ולחץ צבאי מצד העיר רמת גן על הכפר ג'רישה - באזור שבע הטחנות - מביא לתנועת פליטים צפונה: אל הכפר אלשיח' מונס מגיעים, איפוא, פליטים מג'מאסין, ג'רישה ואף מהשכונה היפואית מנשיה, )אזור חסן בק, שהפך לחזית לוחמה עם תל אביב(.

הכפר אלשיח' מונס ניצב בפני בעיה - תושבי הכפר לא זו בלבד שאינם מצליחים לצאת את הכפר ולקיים את קשרי המסחר עם יפו, אלא אף אינם מצליחים לצאת לשדות שלהם בג'מאסין אל ע'רבי וג'רישה. נוסף לכך זרם הפליטים הוסיף על תחושת החנק של הכפר. בדרכם לחיפוש פתרון יוצאים אבראהים אבו כחיל, הבעלים של הבית הירוק, עם בן משפחתו ג'מיל אלג'סר מג'ליל ותופיק אבו כִּשכְּ נפגשים ב- 28/1/48 בביתו של אברהם שפירא בפתח תקווה )השתתפו גם אנשים נוספים לרבות ב"כ קרן קיימת לישראל משה הוכמן(. במפגש, המשלחת הערבית מסכימה לפנות את מעט המשפחות שנותרו בג'מאסין ומסכימה לא להתיר ללוחמים זרים להיכנס לכפרים אלשיח' מֻוּנִַּס )גם ג'ליל ואבו כִּשכְּ( וכי אם יהיו כאלה, מתחייבים לידע את הצד היהודי. הנציגים הערבים מסכימים, מתוך אילוץ, גם להגבלות שיוטלו על עוברים ושבים מן הכפר - כלומר שהתנועה לכפר תיעשה רק באישור מטעם__ "ההגנה" - כל זה בתמורה ל"שכנות טובה", התחייבות לאספקת מזון )למקרה שביפו ידעו על ההסכם ויחליטו להעניש את הכפר( ובתמורה להתחייבות הצד היהודי לשמור על הרכוש של תושבי הכפר ג'מאסין לאחר "הטרנספר". בהתאם לכך נוטשים האחרונים שבתושבי ג'מאסין אל ע'רבי את כפרם מבלי שניתנה להם - בניגוד להסכם - האפשרות להכניס עגלות כדי להעמיס את מטלטליהם. לא היה צריך לעבור הרבה זמן כדי שהנציגים הערבים יחושו נבגדים וחסרי אונים. זמן קצר לאחר מכן, היהודים פולשים לכפר ג'מאסין אל ע'רבי ועיריית תל אביב מיישבת שם יהודים. מעתה הופך הכפר אלשיח' מֻוּנִַּס לחזית. בני הכפר מתחילים לחוש את המצור. כניסה חופשית הותרה רק לתלמידי בית הספר מסֻמֵּיל והיא נועדה גם לצורך איסוף מודיעין מצד "ההגנה" אודות הנעשה בכפר. בינתיים שמועות וידיעות על מה שמתרחש במקומות אחרים מתחילות לזרום לכפר.

מן הגבעה של הכפר צופים גם בחילופי הירי בין הכפר סלמה לתל אביב. תושבי הכפר עוקבים אחר המתרחש באזורים שונים ומפלס הדאגה עולה. שמועות על מעשה אלימות וטבח שביצעו יהודים בערבים מגבירים בהם את החשש שמא הם יהיו הבאים בתור. קבוצת צעירים מן הכפר אלשיח' מֻוּנִַּס מתארגנת על דעת עצמה במטרה להגן על הכפר. מתחילים לספור ולאסוף ולבדוק את כלי הירי הבודדים, שנועדו להגנתם האישית של אנשים בכפר. כמובן, לא היתה מנהיגות לצורך העניין. קומץ צעירים יוזמים חפירת תעלות בקרבת המסגד ובדרום בקרבת ביתו של מחמוד בידס )במתחם בית המלון רמת אביב, נהרס ב- 1/12/03 (. הצעירים בודקים את הרובים, שברובם רובי צייד מיושנים, חלקם מסתבר, יצא מכלל שימוש. קליע אחד נורה, חוטפים בתגובה צרור יריות מעמדות ההגנה באזור הגשר.

ב- 22/2/48 וה- 23/2/48 התנהלו חילופי ירי בין צעירים מהכפר לבין חיילי המחסום בעמדה שעל הגשר )ע"פ מסמכי צה"ל(. להקשר זה מתייחס עדנאן אלסאיחִ, נכדו של מחמוד ג'אבר אלדחנוס - אז כבן 12 : "התנדבנו אנו הצעירים להגנת הכפר בגבולות האפשר. בידי מעטים היו רובים, אך כמות התחמושת היתה דלה ... קיבלתי רובה צייד מיושן למדי ונתבקשתי להצטרף לקומץ הצעירים שהתנדבו להגנת הכפר. צרור יריות היה נורה מכיוון החיילים היהודים על כל יריה אחת מצידנו. ירי כאן ירי שם - התחמושת אוזלת".

סיפור החטיפה

קבוצה של נכבדים יוצאת ) 12.3.48 ( את הכפר לעבר גְ'ליל. לפי סיפור אחד, הם יצאו להצטייד במזון ודלק להפעלת הגנרטורים, לפי גרסה נוספת החמשה יצאו לחפש נשק להגנה עצמית. על החמשה נמנים מסטפא אל זיאת, אז קשיש, המוכתר לשעבר סאלח אלדחנוס ובנו הקטין עלי, מחמוד אבו דאיה )מת בטירה לפני מספר שנים( ולֻטפי אלסאיח נכדו של מחמוד ג'אבר אלדחנוס. בדרכם חזרה לכפר נחטפו על ידי אנשי מליציית הלח"י )כנופיות שטרן - ע"פ הסיפורים(. לאחר שלושה ימים של חקירות בבידוד, שניים מהם שוחררו - הזקן ןהקטין שביניהם. סביב שלושת הנותרים פורחת חרושת שמועות, כי השלושה נרצחו.

בכפר עולה מפלס הדאגה. משפחות החטופים חשים חסרי אונים. לאחר שבועיים של חיפוש דרך בתיווכו של משה הוכמן, ב"כ הקרן הקיימת, החוטפים משחררים את השלושה. בינתיים טבעת המצור בהזדמנות זו אני רוצה להזכיר את מה שאירע בכפר צפצאף במחוז צפת, ע'אבת אלטייבה )שפיים(, לוד ומקומות אחרים שבהם תושבים לא נטשו, אך סופם שנטבחו או גורשו: בלוד הגופות היו מוטלות ברחובות שבוע ימים עד שמצאו קבורה בקבר אחים )בכניסה לבית ספר אל מנאר בלוד(. ללא מצבת ומבלי שמישהו ידע מהי זהות הקורבנות.

יתרה מזו הטיעון "לא נמצאו עדויות או כוונות" אינו מעיד בהכרח על העדר עדויות או כוונות כאלה.

ידוע כי מסמכים צבאיים נפתחים לציבור אחרי עשרות שנים ויש מקרים שלא נפתחים כלל. מאידך, על המדיניות והיעדים, שהציבו לעצמם מנהיגי הציונות בפלסטין - מציעה לגזור מתוך התכנון או המדיניות המבצעית בשטח )ואלה מאששים את הטיעון שאביא בהמשך(.

טוען עמיתי יובל תמרי, כי צה"ל התחיל לראות בכפר אלשיח' מֻוּנִַּס כבעל ערך אסטרטגי בגלל תחנת הכוח רידינג ובגלל שדה התעופה "דב". אני שואלת האומנם?!! שמא גם הכפר ג'רישה היה אסרטגי?!

שמא גם ג'מאסין אל ע'רבי?! שמא גם יפו, לוד, רמלה, וכן הלאה וכן הלאה?!! כמובן שלא!! זה לא היה הסיפור!

לסיכום, מה שאירע לכפר אלשיח' מֻונִַּּס, איפוא, לא ניתן לראות אלא כחלק ממדיניות כללית ומתוכננת

היטב, שנועדה לערוך טיהור אתני וטרנספר לכל הישובים הערביים שנפלו בחלק של "מדינת היהודים" ע"פ תוכנית החלוקה בשנת 1947 . כל טיעון אחר, או שזורה חול בעיניים, או שאיננו, לפחות, יורד לעומק הטרגדיה וגודל האסון שנגרמו לנו.

מתהדקת עד שאין נכנס ואין יוצא. הכפר הופך לרוח רפאים. המזון אזל ומים אין. הכפר מגיע למצב של רעב. אנשים לא יכולים להגיע לשדות. הידיעות על רעב בכפר מגיעות עד ליפו, וועד ההצלה הערבי שולח משאיות מזון. )ע"פ דו"ח מודיעיני מיפו ב- 25/3/48 (. בנוסף, אירועי ירי ביום וחדירות מטרידות בלילה מצד היהודים. כל אלה דוחפים תושבים לנטוש את הכפר )במחסומים - הדרך היתה חד סטרית.

מותר לצאת - אך אין מתירים לשוב לכפר(. ראשוני הנוטשים היו דווקא המשפחות העשירות - בַּידַס ודחנוס. אחרוני היוצאים )יומיים לפני הכיבוש של הכפר( היו משפחות אבו עיד, אבו סעדה ו"הדפלומט הנכזב" אבראהים אבו כחיל.

לקבוצה זו שמנתה כ 40- נפש זורמים ידיעות על כוונת ההגנה לכבוש את הכפר "בכל מחיר", וכי "אם הם לא יצאו בטוב - בסוף יצאו ברע". אחרוני התושבים, יוצאים מן הכפר מבוהלים ומשאירים אחריהם רכוש רב. אחת האמהות סיפרה: "שכחנו את הסיר על האש". עולים הרבה סימני שאלה לתפקיד ששיחק אותו משה הוכמן, בא כוח הקרן הקיימת, בכיבוש הכפר. סביר להניח כי, הלה, שהציג עצמו כחבר לערבים וכמי שמוכן לעזור בעת מצוקה, העביר מסרים שסייעו בסוף להגנה לכבוש את הכפר.

פליטי הכפר

כמעט כל משפחות הכפר הגיעו לשטחים שהיו בשליטת המלך עבדאללה, קרי אל כפרי המשולש טירה, ג'לג'וליה, טולכרם והסביבה. נתיב המנוסה קבע את השטח שאליו גיעו. הפליטים נחלקים למעשה לשלוש קטיגוריות:

פליטים חיצוניים: בשנים הראשונות לנכּבה שוכנו באוהלים, בעלי האמצעים יכלו להרשות לעצמם לשכור בתים עד תקופה מסויימת. מיתון ואבטלה היו מנת חלקם כמעט בכל מקום שאליו הגיעו.

מרביתם שוכנו באוהלים ורק מעטים מהם הצליחו למצוא עבודה במהלך השנים. אחד ההיבטים הכואבים ביותר בגלותם זה לא רק אובדן מקור הפרנסה )הקרקע( ואובדן הבית, כי אם גם אובדן הקשר בין בני המשפחה במשך שנים רבות. הפליטים החיצוניים של הכפר נדדו מארץ לאחרת בחיפוש אחר פרנסה. כיום ניתן למצוא אותם בשטחי הרשות הפלסטינית, בעיקר בשכם וכן בירדן, סוריה, מדינות המפרץ, עראק, צפון אפריקה, אירופה, קנדה, ארה"ב ואוסטרליה.

פליטים בישראל: מדובר בפליטים, שהתאזרחו בעקבות מדיניות איחוד המשפחות של ישראל )בשנים 1949-1950 ( או בעקבות סיפוח המשולש )בהסכמת המלך עבדאללה( על האוכלוסייה שבו למדינת ישראל. מצבם של אלה לא שפר מעמיתיהם הפליטים שבתפוצות. אומנם הפכו להיות אזרחי מדינת ישראל, אך רכושם נפקד בטענה שנפקדו מהארץ בעת שנערך מפקד האוכלוסין הראשון מיד אחר תום המלחמה. רכושם של הפליטים הפנימיים נמצא מאז ומתמיד בניהולו של משרד האוצר. ראו, לדוגמה, מה גדול היה הכאב והתסכול - נוכח חוסר האונים של כלנו למנוע הרס ביתו של מחמוד בַּידַס, שבמתחם בית המלון רמת אביב לפני כמה ימים.

ד"ר חיים פיירברג חוקר את תולדות הסכסוך הערבי יהודי במרחב האורבני של תל-אביב יפו, בין השאר הוא חוקר גם את סיפורו של הכפר אלשיח' מֻוּנִַּס, טוען כי לא מצא כל עדות לגרוש אלים של ערבים או לכוונה לגרש אותם. משתמע מכך, כי אם תושבי הכפר לא היו נוטשים, כביכל, כלום לא היה קורה.

אבו כחיל )בעליו של הבית הירוק( ומי שהנהיג את תושבי הכפר בחודשים האחרונים. עזיבתם של אלו הייתה סיום של תהליך עזיבה שנמשך כארבעה חודשים, מאז ה- 29 בנובמבר 47 . אחת השאלות שניסינו להבין בזוכרות בחודשיים האחרונים, ושעליה ברצוני לנסות ולהשיב בדברי היא מדוע החליטו תושבי שיח' מונס לעזוב את הכפר?

שיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, מאורעות בין ערבים ליהודים, הבריטים עוזבים, מרחב ת"א יפו בקונטקסט של הסכסוך.

על מנת להבין את עולמם של תושבי אלשיח' מֻוּנִַּס, אני רוצה להציג בפניכם את מפת מרחב יאפא- ת"א מ- 1947 . המפה מראה לנו את מידת השילוב במרחב שהתקיים בין יישובים ערבים ויהודים.

הפרשנות שלי למפה, שמבוססת גם על ראיון עם אבו סעדה היא שבמקביל למציאות של הפרדה התקיימה גם מציאות של שילוב. אנו יודעים למשל על קשרים ענפים שהיו למשפחות בידס וכחיל עם האליטה התל אביבית, ובפרט עם יצחק רוקח, נציג הפרדסנים היהודים בפלשתין/א"י. גם אבו סעדה סיפר לנו איך כילד נהג לנסוע באופניו אחרי בית הספר מאלשיח' מֻוּנִַּס לסומיל )אבן גבירול, שקם ת"א( ושם לשחק עם ילדים ערבים ויהודים. למיטב הבנתי ההפרדה שהייתה קיימת באותה תקופה, בייחוד באזורים העירוניים מזכירה יותר את ההפרדה בין אירופאים לבין ה"נייטיבס" במושבות השונות, מאשר את ההפרדה הכמעט מוחלטת על בסיס לאומי בין ערבים ליהודים שאנו חווים היום. השילוב וההפרדה שבמרחב התנהלו כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, וכשב- 1947 העבירה בריטניה את ההחלטה על גורל פלשתין/א"י לידי האו"ם, תהליך שהוביל להחלטת החלוקה, הועצם מאד תהליך ההפרדה.

החלטת האו"ם קבעה שיאפא תהיה מובלעת בתוך המדינה היהודית. מעבר לכך, החלטת החלוקה קבעה בעצם שבשטח המדינה היהודית יהיו כ- 43% ערבים, עובדה שללא ספק הדירה שינה ממרבית ההנהגה הציונית שדגלה בהפרדה. עיקר הדאגה של מנהיגי היישוב הציוני בשלבים הראשונים של הלחימה התרכזה במרחב יאפא ת"א, ובשמירת הקשר בין ת"א לירושלים. הפלסטינים רצו לשמור על הקשר יאפא-לוד ואילו היהודים רצו לשמור על החיבור בין חלקה הדרומי של המדינה לבין חלקה הצפוני. על הרקע הזה התקיימה פרשת אלשיח' מֻוּנִַּס, במקביל לפרשות נוספות במרחב.

ברצוני להמשיך בתיאור ההתרחשויות שאירעו באלשיח' מֻוּנִַּס בחודשים הראשונים של 1948 תוך התייחסות לשתי זוויות של האירועים: זווית אחת סוקרת את המפגש שהמשיך להתקיים בין תושבי אלשיח' מֻוּנִַּס לבין היהודים עד לעזיבה, זווית שניה סוקרת את הצד היהודי בהקשר לאלשיח' מֻוּנִַּס.

המפגש

הפגישה בינואר בין אבראהים אבו כחיל לנציגי ההגנה, ההבטחה לא לאפשר כניסת כוחות זרים, המו"מ על ג'מאסין.

בסוף ינואר 1948 נפגש אבראהים אבו כחיל, מנכבדי אלשיח' מֻוּנִַּס, יחד עם נציגים מכפרים אחרים באיזור )ג'ליל ואבו כִּשכּ(, עם נציגי ה"הגנה" בביתו של אברהם שפירא בפתח תקוה. הנציגים הפלסטינים הביעו את רצונם בשלום עם היהודים, והבטיחו כי ימנעו מלוחמים זרים להיכנס לכפרים. הציונים דרשו מנציגי הכפרים שלא לאפשר לאף זר שאינו תושב המקום מלהיכנס לכפרים ללא רשיון מיוחד. לאחר פגישה זו התקיימו פגישות נוספות אשר במהלכן ביקרו נציגי ה"הגנה" בכפרים הפלסטיניים.

את ההכנות לשני האירועים באלשיח' מֻוּנִַּס )ואני הוגה את השם כפי שאמרו לי אותו בנות הכפר( התחלנו לפני כחודשיים. התמזל מזלנו להכיר את מג'דולין בַּידְַס ומֻנא אבו עיד שיושבת לצידי, וללמוד ביחד איתן את ההיסטוריה של הכפר בתהליך שסיומו באירוע זה, בהפקת חוברת על הכפר, ובסיור שנערוך ביום שבת. במהלך החודשיים פנינו גם בפניה רשמית לנשיא האוניברסיטה בבקשה שידון איתנו בדרכים להזכרת שמו של הכפר ע"י האוניברסיטה.

בקשה שטרם נענתה. במהלך החודשיים ניסינו גם למנוע, ללא הצלחה, את הרס אחד השרידים האחרונים של אלשיח' מונס, בית מחמוד יוסף בידס, ששכן במתחם מלון רמת אביב, ונהרס השבוע ביום שני, על מנת לפנות מקום למגדל מגורים של חברת אפריקה ישראל. אני מעונין לנצל את הבמה על מנת להשתתף בשמה של "זוכרות" בצערה של מג'דולין על הריסת הבית.

ברצוני להודות בשלב זה לד"ר חיים פיירברג שחקר את האירועים שהובילו לפינוי הכפר ב- 1948 , והרצה בפני עמותת זוכרות לפני כחודש, ולחברי זוכרות שהיו שותפים לעריכת המחקר על כיבוש הכפר. בהמשך דברי ובדבריה של מונא ננסה להעביר לכם מקצת מן הידע שרכשנו על הכפר בחודשיים האחרונים. השתדלנו להימנע מחזרות בשתי ההרצאות, אך במספר מקומות שבהם היו הבדלים, בין אם בתוכן ובין אם בטון הדברים, השארנו את הדברים כמות שהם, מתוך מחשבה שזו הדרך הנכונה ל"טיפול" באירועים הקשים של הנכבה הפלסטינית. ובכן...

מה הביא לעזיבה של אלשיח' מונס ב 30- במרץ 1948 היה אלשיח' מונס נטוש. באותו יום נכנסו אל הכפר יחידות משמר )חי"מ( של חטיבת קריתי ויחידה של השרות הכללי ומצאו בו ערבי זקן שהתחבא באחד הבתים. הוא נלקח למחנה יונה בתל אביב )היום באיזור גן העצמאות(. מסביב לכפר הם גילו עמדות חפורות עם תעלות גישה. הם דיווחו על מצב חפצים שנראה כמו עזיבה פתאומית של הכפר )למשל אריזה שהופסקה באמצע וכלי בית שנשארו מונחים על הארץ מוכנים לאריזה(. פקידים של הקרן הקיימת ועירית תל אביב סימנו את בתי הכפר הנטושים.

השרות הכללי המליץ להכניס לכפר פליטים )יהודים( ולא להשאיר את המקום שומם. בראיון שערכנו עם אבו סעדה, פליט מהכפר שהיה בן 18 ב- 1948 , וגר היום בטירה עולה שבשלב האחרון נותרו בכפר מספר משפחות, ובסה"כ כ- 50 אנשים, ביניהם אבראהים

בין אירופאים ל"נייטיבס"

מאת יובל תמרי

לקראת סוף ינואר 1948 פונה מתושביו הכפר ג'מאסין אל-ע'רבי )באיזור שיכון בבלי היום(. תושבי הכפר נאלצו לפנותו תחת לחץ כבד מצידה של ההגנה. בהסכם שהושג בין התושבים לבין ההגנה היו מעורבים מצד אחד נציגי ג'מאסין ואבראהים אבו כחיל מאלשיח' מֻוּנִַּס, ומהצד השני, פקידים מעיריית ת"א, ונציגי ההגנה בת"א.

במקביל להתקרבותה של החזית לאלשיח' מֻוּנִַּס, התקיים גם במהלך חודש פברואר קשר בין תושבי הכפר, ובפרט אבראהים אבו כחיל לבין נציגי ההגנה. ב 9- בפברואר נפגש אבראהים אבו כחיל עם קצין "הגנה" כדי לברר מה פשר היריות שנורו, לטענת ההגנה, מאלשיח' מֻוּנִַּס לעבר שדה דב ולעבר מכרה הזיפזיף שמצפון לשדה בימים שלפני כן. אבו כחיל הכחיש שנורו יריות לעבר המקומות הנ"ל. ב 22- בפברואר בשעות הצהרים התנהלו חילופי ירי במשך כחצי שעה לאחר שמאלשיח' מֻוּנִַּס ירו לעבר שתי עמדות של ה"הגנה" בצפון תל אביב, ומת"א נורו יריות בחזרה לעבר הכפר. בעקבות זאת אחיו של אבו כחיל יצר קשר עם נציג ה"הגנה" והתנצל על כי ה"שבאב" פתחו בירי לאחר שתלמידי בית ספר סיפרו להם כי ירו עליהם מתל אביב. נמסר כי לא היו נפגעים מהצד היהודי וכנראה שגם לא מהצד הערבי.

היהודים

ההנהגה האזרחית וההנהגה הצבאית, תחושת האיום על ת"א, השמועות על כניסת כוחות לכפר, טיסות המודיעין, ההחלטה לכתר, גירוש כן או לא.

בהסתכלות על הצד היהודי, אחד הדברים המעניינים לגלות היה מגוון הקולות שהתקיימו בצד היהודי.

לצד ההנהגה המדינית-צבאית פעלה גם ההנהגה העירונית, שהייתה מעורבת במו"מ על פינוי ג'מאסין וככלל הציגה קו של נכונות לקבל קיומה של אוכלוסייה ערבית במרחב. עם זאת ברור שקבוצה זו לא נתנה את הטון. בקרב ההנהגה המדינית-צבאית בלטה בראשית 48 תחושת איום גדולה מאד מכישלון אפשרי להכיל את הריבונות היהודית בתחומים שקבעה החלטת החלוקה, וצורך שעלול להתעורר במקרה זה לקיים את המדינה היהודית באזור ת"א בלבד. המשמעות המרחבית של מחשבות אלו כללה הסתמכות על שדה דב כשדה תעופה בינלאומי ועל העמקת נמל ת"א בתוך שפך הירקון. ביחד עם תחנת הכח רידינג היוו שלושת מתקני התשתית הללו נקודות בעלת חשיבות אסטרטגית שלהנהגה הצבאית היה מאד לא נוח לראות את קירבת אלשיח' מֻוּנִַּס אליהם.

בגלל התובנות הללו עקבו אנשי ה"הגנה" בתל אביב כל הזמן אחר המתרחש בתוך הכפר. כוח של חטיבת קריתי ששמר בשדה דב דיווח באופן שוטף על המתרחש בכפר. בנוסף, החלו להגיע ידיעות על כך שתושבי הכפר עורכים אימונים צבאיים ובונים עמדות בכפר. בראשית מרץ 1948 החלו להגיע ל"הגנה" ידיעות )שהתבררו כלא-נכונות( על הימצאותם של כוחות ערביים זרים באלשיח' מֻוּנִַּס.

ה"הגנה" ערכה מדי פעם טיסות של מטוסים מעל הכפר כדי לגלות ביצורים, עמדות וכו'. טיסות אלה לא גילו דבר. ב 11- במרץ הגיעה להגנה ידיעה )שאחר כך התבררה כמוטעית( על כך ששיירה גדולה של חמושים שעשתה דרכה בכביש החוף דרומה, נכנסה לאלשיח' מֻוּנִַּס כדי לתקוף את תל אביב. המודיעין של ההגנה שחקר את העניין הגיע למסקנה שהידיעה הזאת לא נכונה וששום כוח זר לא נכנס לאלשיח' מֻוּנִַּס באותו יום.

ב 19- במרץ הציע אחד מקציני ה"הגנה" כי מאחר ולא ניתן לכבוש את הכפר )בגלל נוכחות הבריטים וחשש שהם יתערבו(, יש לבודד אותו לחלוטין ולנתק אותו מהעורף הערבי. הדבר יעשה באמצעות הכללת הכפר בתוך איזור ההגנה של תל אביב, והקפתו בגדרות ומחסומים, דבר שיאפשר פיקוח על היוצאים והנכנסים אליו ופיקוח פנימי על הנעשה בתוכו.

אותו קצין הציע כי לצורך הפיקוח הם יוכלו להיעזר בחלק מתושבי הכפר "המתונים" וביהודים המכירים את תושבי הכפר. האספקה לכפר תתבצע רק דרך המחסומים ותעבור ביקורת של ה"הגנה". אותו קצין מציין כי בהתאם לתכניתו ינותק הכפר כליל ו"יש סיכויים רבים כי חלק מתושביו יעזבוהו מרצונם הטוב".

ב 20- במרץ החלו יחידות מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני לכתר את הכפר ולתפוס בתים בשוליו. ככל הנראה נתפסו עמדות ממערב, מדרום וממזרח לכפר, ואילו הצפון נשאר פתוח, כדי לאפשר לתושבים לברוח. הכיתור האיץ ללא ספק את תהליך עזיבת הכפר. אנשי ה"הגנה" עקבו אחרי היציאה מן הכפר ודיווחו עליה בין ה- 20 ל- 30 במרץ.__

נקמת הסלמונלה: סודו הכמוס של הבית הירוק

מאת חיים הנגבי, רמת אביב
27 ביוני 2000

שאריות הכפר אלשיח' מֻוּנִַּס, בעבר הירקון הצפוני, כבר היו מזמן לחצר האחורית של אוניברסטית תל-אביב. ומי עדיין זוכר שאך לפני 52 שנים היו תושבי הכפר הפלסטיני הזה חיים בטוב. הם עיבדו את אדמותיהם ומכרו את יבוליהם: תבואה לשוק המקומי והדרים לייצוא. מקום יאה לשכון בו, מאז ומקדם: בראש הגבעה, ליד הנחל, קרוב לים הגדול.

ב 30- במרס 1948 , ששה שבועות לפני שתם המנדט הבריטי, כבר היו תושבי אלשיח' מֻוּנִַּס לפליטים. הם הותקפו על-ידי אנשי האצ"ל, שחטפו חמישה מראשי הציבור שלהם, ונדחפו כך ללכת בדרך הגלות. הסכם מוקדם שנחתם בין תושבי הכפר לבין אנשי "ההגנה", שהבטיח את שלום האיזור, נתברר כמיסמך חסר ערך.

בתי מידות של תושבי אלשיח' מֻוּנִַּס, כמו כל רכושם, היו לשלל מלחמה. אחד מבתי הכפר, שנתפרסם ביופיו ונתכנה "הבית הירוק", היה ברבות הימים לרכוש האוניברסיטה והפך להיות "מועדון סגל האוניברסיטה על שם מרסל גורדון". בית ועד של חכמים ומסעדה של אנינים.

השבוע נתגלה, שמשהו נשתבש במטבח היוקרתי של הבית הירוק, שלוש הרעלות בתוך שבועות אחדים: 60 סועדים נפגעו מחיידקי סלמונלה ומשרד הבריאות מתכוון לפתוח בהליכים משפטיים נגד מנהלי המסעדה )"הארץ", 27.6.2000 (. הנה כך, יוקרה שמתגלגלת בזיהום.

בשלהי השנה שעברה נתגלגלה לידי דפדפת בוהקת, ירוק על גבי צהוב, שאותה מפיצים ראשי אוניברסיטת תל-אביב, כדי להלל ולשבח את הבית הירוק ולגייס לו תורמים ותומכים וחברים. "מקום מפגש חברתי ותרבותי", אומרים מחברי הטקסט, "לדון בו בנושאים אקדמים ולהחליף דעות ורעיונות באווירה נינוחה".

דפדפת עיוועים, עם הילה אקדמית. מספרים בה על ההיסטוריה של המקום, עם פלישתים ועם תורכים ועם בריטים, עם ח"א ומח"ל ולח"י, עם עולים חדשים ופצועי מלחמה וחיילים משוחררים. אף לא מילה אחת על פלסטינים, אפילו לא ברמז. בני עם הארץ - יוק!

חברי המועדון הירוק הזה – עיסה בלולה של אנשים יפים, שמץ ליברלי וקמצוץ של שמאל – נופחים הגיגים הרבה, עד שאין להם פנאי לדבר אמת. הם חוגגים על הריסות הפלסטינים ומתכחשים לקיומם. לא מדובר כאן רק בקיבות שהורעלו, אלא גם בנפשות שהושחתו.

יוסי: "אבל מצד שני, ואני לא כזה יפיוף, אני רוצה לישון בשקט"

מג'דולין סֻבְּחי בַּיְדַס נולדה בשנת 1949 באזור אלמג'דל ]חלק מאשקלון[ תוך כדי מסע הפליטות של משפחתה שנאלצה כמו שאר תושבי אלשיח' מֻוּנִַּס לצאת את הכפר. משפחתה של מג'דולין נדדה בין אלשיח' מֻוּנִַּס, יאפא, אלמג'דל, אלרמלה ולבסוף אללד )לוד(. שם היא גרה עד היום. מג'דולין היא מנהלת בית ספר בלוד. בית סבה, מחמוד בידס, עמד באלשיח' מֻוּנִַּס כמאה שנים, בית מפואר מעוטר בקשתות וארכיטקטורה ערבית מרשימה, עד שבתחילת דצמבר 2003 חברת "אפריקה-ישראל" הרסה אותו והקימה את "סביוני אביב", מגדלי דירות, על אדמות הכפר. עמותת "זוכרות" עם מג'דולין וגורמים נוספים ניסו, לשווא, למנוע את הריסת בית סבה שבו נולד גם אביה.

בפברואר 2008 שוב היו מג'דולין ועמותת "זוכרות" בכפרה.

רנין ג'ריס, איתן ברונשטיין ואנוכי סיירנו איתה בין הבניינים המפוארים של אוניברסיטת תל אביב הרובצים על הריסות הכפר אלשיח' מֻוּנִַּס, שנותר ממנו רק מספר מועט של בתים.

אחד מהם מכונה "הבית הירוק" ומשמש מסעדה ומקום מפגש לסגל האוניברסיטה. בית נוסף נמצא במתחם מוזיאון ארץ ישראל ברחוב לבנון. בכמה בתים גרות משפחות יהודיות. במהלך סיורנו, משך את תשומת לבנו וחשף את התפעלותנו אחד הבתים הללו.

התקרבנו והתחלנו לצלם. פתאום יצא איש מתוך הבית, ביקש שנפסיק לצלם בתוך חצר "ביתו".

אחרי כמה שאלות חוקרות וחשדניות מצדו, התפתחה בינינו שיחה ארוכה ומעניינת אך זהירה עם לא מעט סתירות. מג'דולין, שיודעת על קיום הבית והאיש, פנתה אליו בשאלה: "מתי כבר תתן לנו את התמונות של אלשיח' מֻוּנִַּס שיש לך, למה אתה מסתיר אותם?" התברר שהאיש - שביקש לא לחשוף את זהותו ולא לצלם אותו - הוא יהודי בשנות הארבעים לחייו ונולד וגדל בבית הזה למשפחה שהגיעה מסוריה לפלסטין לפני הנכבה. יש בידיו תמונות היסטוריות של הכפר מהשנים הסמוכות לתקופת כיבושו ולאחר מכן. הוא לא חושף את התמונות "מסיבות משלי" כפי שהוא אמר וכנראה הוא עדיין לא החליט על הדרך הטובה ביותר להשתמש בהן כמסמך היסטורי. הוא משך את השיחה לכיוון מאבקיו מול אוניברסיטת תל אביב, שחכרה את השטח מעיריית תל אביב, ומנסה להוציא אותו מהבית ומהשטח כדי להוסיפם לשטחה. הסוגייה בין שני הצדדים נמשכת שנים רבות ולא נראה פתרון באופק.

להלן, תמליל לחלקים מהשיחה - שהוקלטה בהסכמת יוסי )שם בדוי( - שהתקיימה בחצר הקדמית של הבית בו הוא גר. הבית נמצא באחר החצרות האחוריים של האוניברסיטה ברמת אביב )אלשיח' מֻוּנִַּס(.

עמר: האם העובדה שאתה גר בבית של פליטים העסיקה אותה? האם זה נושא שדובר במשפחה?

יוסי: השאלה שזה בית של פליטים העסיקה אותי מאוד וירדתי עד פרטי פרטים בעניין. כואב לי שמוציאים אדם מביתו.

רנין: מי הם הבעלים של הבית?

יוסי: אני לא יודע מי הוא בעל הבית, שאלתי ולא מצאתי, אם הייתי מוצא הייתי נוסע אחריו לסוף העולם. הייתי קונה את הבית. כל ההשקעה הזאת מסביב לבית, זה אני עשיתי, לא העירייה.

רנין: שינית בו דברים?

יוסי: אני השקעתי בבית והרחבתי אותו. בפנים שמרתי על כל האלמנטים.

רנין: אפשר להיכנס? להסתכל?

יוסי: אם אפשר להיכנס? לא, לא היום, צר לי, אולי פעם אחרת עם תיאום.

עמר: בעצם לכאן הביאו את אבא שלך?

יוסי: את סבא שלי הביאו לכאן, מסוריה. אבא שלי גר פה מאז היה ילד. הביאו אותו מסוריה. שני הסבים שלי גרו בכפר. סבא מצד אבא גר פה. סבא מצד אמא גר יותר למטה. מבחינתי זה הבית שלי.

שאלתי המון לגבי מה שקרה פה. אני יודע שלפני 48 זה היה מקום מבוסס, היו בתי קיט של אנשים אמידים. בסך הכל לפני 48 הייתה פה שכנות טובה. היו פה ושם פעולות. היה איזה רצח למטה בקפה הוואי, אבל הפינוי לא בוצע על הרקע הזה. אני לא זוכר על איזה רקע, אבל נוצר פה לחץ צבאי, אז באו למח'תאר ואמרו לו תשמע או שאתם מתפנים או שעולים לכאן, ושתדע שאם אנחנו עולים.....

אז כולם כאיש אחד פינו את המקום. בשביל לייהד את המקום - זו מילה שלי, אף אחד לא מודה בזה בגלוי - בשביל לייהד את המקום וכדי שלא יחזרו לכאן, ניסו להביא לכאן חיילים משוחררים ואז הביאו יהודים. למשל, סבא שלי מצד אמא, שרפו לו ]ערבים[ את הבית אז אמרו אדוני בוא לכאן ותקח בית.

אנשים התחילו להגיד עוד מעט יבואו לכאן פליטים ויגידו אדוני זה לא שלכם, מה נעשה? אז בן גוריון אמר לא יהיה כזה דבר זה שלכם.....

היום באופן אבסורדי, מבחינת העירייה אני גר כפולש למרות שנולדתי פה.

מג'דולין: אבל הם לא מפנים אותך. זה יקרה רק אם תתפנה מרצון. לא?

יוסי: אתי הם ניהלו הרבה מלחמות. ב 1968- יצאה תב"ע והחליטו שהשטח יהיה לטובת האוניברסיטה. כל פעם שהאוניברסיטה התקרבה והיה לה כסף, כך עשו...

קודם פנו להליכים משפטיים, במקביל יושבים לך על הראש, מפעילים לחץ, נותנים כמה גרושים ואז מתחילים לבנות.

זה היה בתקופה של חלמיש, היום זה השתנה קצת. הם היו אתי בבית משפט. צעד אחד לפני פסק הדין הם משכו את התביעה.

איתן: למה? הם חששו שיפסידו את המשפט?

יוסי: לא ידעתי למה. אולי חששו להפסיד. הציעו לי כסף כדי להתפנות. משפחות שפונו קודם מנהלות עכשיו מלחמות.

יש פה מלחמות על הכסף.

עכשיו האוניברסיטה תובעת אותי על דמי שימוש עשרה מליון שקל ודרישה לסילוק.

הם לוחצים עלי כדי להיכנס איתם למו"מ.

רנין: האם יש בבית חפצים מאז?

יוסי: יש בבית קירות בעובי של חצי מטר.

שמרתי אותם כי אני אוהב.

איתן: למה אתה מחפש את בעל הבית?

יוסי: אם הייתי מוצא את הבעלים הייתי משלם הרבה מאוד כסף. אני חושב שאם זה שייך למישהו והוא לא יכול לגור פה, המעט שאני יכול לעשות זה לקנות...

ביקשתי לא לצלם...סליחה?

רנין: סליחה ח ש ב ת י שסיימנו.

עמר: למעשה, אתה אומר לבעל הבית שהפתרון הוא לקבל פיצוי אך לא לחזור.

יוסי: הנקודה ראויה, אבל אני לא יכול להציע לו את הפתרון הזה. אני לא המדינה. אין לי רגשות אשם. אני נולדתי פה. גדלתי פה. אני לא מכיר משהו אחר. אני גם השקעתי במקום וטיפחתי אותו בעצמי.

כי לרשויות לא היה אינטרס לטפח כי רצו שאני אלך מפה.

איתן: אז למה אתה מעוניין לפצות אותו?

יוסי: אני לא הבאתי אותו ]הפליט[ למצב הזה. יש מדינה.

אבל מצד שני, ואני לא כזה יפיוף אני רוצה לישון בשקט.

מי שהעיפו אותו מביתו צריך לפצות אותו או לתת לו את הבית.

עמר: זאת אופציה?

יוסי: זאת אופציה. השאלה מה המחיר שלה.

עמר - מה הכוונה?

יוסי: אני חושב שצריך שתהיה הדדיות. אם אני נותן לפליט שגורש מכאן לחזור אז תתן לפליט שגורש משם ממדינות ערב לחזור גם. אני חושב אם אנחנו היינו מסוגלים לחיות כמו באירופה, המזרח התיכון היה פורח. אנחנו לא מסוגלים.

האנשים יותר מדי טעונים.

מג'דולין: אני שומעת ממך דברים שאני לא שומעת בסביבה שלי. אני גרה בלוד.

יוסי: אני בן 46 , אני זוכר שהיו פה ... פעם באו לפה אנשים ותלו שלטים "שיח' מֻוּנִַּס", יש למטה ליד אי התנועה שלט כתוב עליו "שיח' מֻוּנִַּס", מישהו תלה אותו, רציתי לדעת מי עדיין זוכר? לי מחקו את השכונה מהפנים.

איתן: הוצאנו מפה חדשה של תל אביב עם כל הכפרים שהיו.

יוסי: בשביל מה לכם, מה זה מביא חוץ מכאב ראש.

מג'דולין: אני זוכרת שהיה פה מסגד... ובית הקברות..

יוסי: לא, לא. תקשיבי.

המסגד... היה... את רואה את העמוד השלישי ההוא.

שם מול העמוד השלישי היה המסגד. מהעץ הזה ועד העמוד השני, נושק למסגד, היה מגרש למכוניות של משפחת פרץ.

בית הקברות נמצא מהכניסה לחניון למטה מערבה ועד כל השטח ההוא לשם.

מג'דולין: הקברים היו מכוסים בשיש לבן. אנשים עקרו ולקחו את השיש.

יוסי: אנשים לקחו שיש, ברזלים. היה פה בית ספר "ברושים"... תלמידים היו לוקחים גולגולות... שאלוהים יסלח לי... הרמתי כמה טלפונים ואמרתי לאנשים שזה לא בסדר מה שהתלמידים עושים. הלכתי אישית לבית הספר. מגרש החנייה נבנה על בית הקברות. אני יודע זאת באופן אישי. תקשיבי, בית הקברות היה מהכביש ולשם.

אני מכיר את המקום. שיחקתי פה בתור ילד.

עמר: כמה בתים נשארו?

יוסי: כל מה שאתה רואה זה שלי. רק הבית הזה הוא מאז שהכפר היה קיים. שני הבתים האלה הם לא של פליטים...

אתה חייב להפסיק את המקליט__ כי אני רוצה להגיד משהו שלא רוצה שתקליט אותי...

אחרי שנפרדו מיוסי השיחה עם מג'דולין המשיכה.

עמר: שמענו עכשיו את יוסי.

הוא גר בבית של משפחת פליטים מאלשיח' מֻוּנִַּס, הוא נולד בבית הזה וגדל בו, הוא מספר על השייכות שלו לבית ולאזור. איך הרגשת כששמעת את הדברים שלו?

מג'דולין: היה לי קשה לשמוע את הסיפור שלו. אבל יש הבדל בין השייכות שלי והשייכות שלו. האדמה היא שלי, השם הוא שלי. הוא בא לכאן כדי לגור והמקום הפך למקום מגורים שלו. השייכות שלו אינה למולדת.

עמר: בן כמה היה אבא שלך כאשר יצא את אלשיח' מֻוּנִַּס?

מג'דולין: היה בשנות השלושים.

עמר: ומתי את נולדת?

מג'דולין: אני הבת של הנכבה, אחרי נפילת הארץ, משפחתי הייתה נצורה בתוך אלמג'דל עם כל תושבי אלמג'דל. שם נולדתי.

עמר: את נולדת באלמג'דל בשנת 1949 ?

מ ג ' ד ו ל י ן : נכון. אחרי זה משפחתי ניסתה לחזור ליאפא אך לא הרשו להם, ניסו לאלשיח' מֻוּנִַּס וגם לשם לא הרשו להם.

בהתחלה בנו אוהל כדי לגור בו ואחר כך גרו בצריף.

יותר מאוחר גרו בתוך מסגד נטוש. לאבא שלי היה בית באללד ]לוד[, אך בגלל האירועים ה כ ו א ב י ם ש ה ת ר ח ש ו באללד לא הצליח להגיע לשם. אחר כך מאלמג'דל הוא עבר לבית שלו באללד.

עמר: איך הוא הצליח לחזור לאללד?

מג'דולין: כי גרשו חלק גדול מאנשי אלמג'דל לשם. היום באללד יש הרבה אנשים שבמקור מאלמג'דל.

עמר: מאז את גרה באללד.

מג'דולין: נכון. היה לנו בית באללד כי אבא שלי עבד ]לפני הנכבה[ משקיף בענף פרי הדר באזור אללד.

רנין: מה הדברים הכי רחוקים שאת זוכרת מהילדות שלך?

מג'דולין: אני זוכרת את המסגד שגרנו בו ברמלה ואת הנחשים שהיו בתוכו. למשפחתי הייתה רמת חיים מצוינת, אחרי הנכבה הם חיו במצב הכי גרוע שיכול להיות. בהתחלה אנשי משפחתי שתקו ולא סיפרו את הסיפור שלהם כי הייתה להם תקווה לחזור. רק אחר כך שברו את השתיקה.

עמר: בת כמה היית כשבאת בפעם הראשונה לאלשיח מֻוּנִַּס וראית את הבית שלכם?

מג'דולין: הייתי בת שמונה.

ואחרי מלחמת ששת הימים, תושבי הכפר התחילו לבוא אלינו וביחד ביקרנו את הכפר.

ביקרנו בבית הקברות. כל אחד חיפש את קברי קרוביו. היה בית קברות אחד, הוא היה של כל תושבי אלשיח' מֻוּנִַּס.

עמר: מאיפה האי נפו רמציה שלך על הכפר ומה שקרה בו?

מג'דולין: רוב האי נפו רמציה היא מאבא שלי. אחרי 67 שאר קרובי המשפחה סיפקו עוד מידע. חלק מבני הדודים שלי הספיקו לחיות באלשיח' מֻוּנִַּס. יש לי קרוב משפחה בן 75 . יש לו זכרון מעולה.

שמו סאמי מפלח בידס.

הבית שלו קיים עד היום, ברחוב לבנון מס' 45 . הבית נהפך למקום דתי ליהודים. הבית האחרון שהרסו באל


להורדת הקובץ