ביום שני השבוע התקיים באוניברסיטת ת"א דיון על זכות השיבה של פלשתינים לישראל. אל נא נאמר: מדובר בעניין אקדמי. מדובר בעניין פוליטי לחלוטין. ככל הידוע, לא היה יום עיון על "זכות השיבה" של יהודים לחברון או לעזה. שהרי דיון כזה, עם רוב של מצדדים בזכות שכזאת, היה נתפש כהתחלקות על השכל. אבל אולי זו לא ההשוואה הנכונה. בהשוואה נכונה, צריך לשאול, האם אוניברסיטת בירזית קיימה דיון על זכות השיבה של יהודים לחברון או לשכם. התשובה ידועה.

אבל אצלנו אין גבול לחוצפה. מהאקדמיה נפתחת הרעה. והרעה היא - ערעור הקונצנזוס נגד זכות השיבה. אם עד עכשיו היה ברור, או היה צריך להיות ברור, שזכות השיבה היא נשק ערבי שמטרתו אחת, חיסול מדינת ישראל, אז באה החסות האקדמית והופכת את הדרישה הזאת, דרישה לחיסול ישראל, לעניין שראוי לדיון.

* * *

זה פחות חשוב מה נאמר שם. המחקר האקדמי סובל הכל. נכון שיש פלשתינים שיודעים להציג את הדרישה בדרך ממותנת, נכון שהשיבה היא אתוס פלשתיני מכונן, אבל זה לא אומר שצריך להיכנס למלכודת הזאת. גם האמנה של אש"ף, שכללה דרישה לחיסול ישראל, היא מסמך מכונן. וכי זה מחייב דיון "אקדמי", שרוב משתתפיו תומכים באמור במסמך?

מה שחשוב יותר הוא מה לא נאמר בכנס - דיון במציאות הקונקרטית, ההיסטורית והמשפטית: עשרות מיליוני פליטים נוצרו בעולם כתוצאה ממלחמות ומסכסוכים לאומיים במאה שעברה. רובם ככולם מצאו את דרכם למדינות שבהן בני דתם או לאומיותם הם הרוב: היוונים מטורקיה ליוון, הטורקים מיוון לטורקיה, ההינדים מפקיסטן להודו, המוסלמים מהודו לפקיסטן, הגרמנים מצ'כיה, פולין ועוד מדינות - לגרמניה. ועוד ועוד. ובשום מקרה לא נאכפה זכות השיבה. ובכל המקרים - הפליטים שוקמו והם אינם פליטים. ורק הפלשתינים נותרים כפצע מדמם. בגלל הצד הערבי שרוצה להנציח אותם כפצע מדמם. לא בגללנו. רק פרופ' רותי גביזון, ייאמר לזכותה, לא ניסתה לטייח. צדיקה בסדום.

* * *

נכון, אנחנו נושאים על גבינו את החלטה 194 של העצרת הכללית, שאין בה "זכות שיבה", ובכל מקרה, היא אינה מחייבת גם לפי החוק או המנהג הבינלאומי. ואפשר להוסיף שלאחר שהתקבלה ההחלטה, הגיע לישראל מספר דומה של יהודים מארצות ערביות. חלקם עזבו מרצונם וחלקם נאלצו לעזוב. בדיוק כמו הפלשתינים. העניין הזה הוזכר בכנס, אבל בגיחוך.

משפטית, עמדת הקהילייה הבינלאומית הוצהרה רק לאחרונה בעניין קפריסין, בתוכניתו של קופי ענאן, שאומצה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. שם, להזכיר, זכויות היוונים שגורשו מהחלק שהפך בכוח הזרוע לטורקי, הרבה יותר ברורות ומובהקות מזכויות הפלשתינים. אבל למרות זאת, הקהילייה הבינלאומית הכירה בייחוד הדמוגרפי של כל חלק מהאי, כך שזכות השיבה של היוונים הוגבלה לבני 65 ומעלה בלבד, וגם זאת, רק בתנאי שהם לא יעלו על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה בחלק הטורקי, ועל 20 אחוז במקום יישוב בודד. לפי הכללים הללו, ישראל אינה נדרשת להחזיר אפילו פלשתיני אחד. שהרי בישראל כבר יש למעלה מעשרה אחוזים שאינם שייכים לקבוצת הרוב הדמוגרפי - הרוב היהודי. נדמה שיש כאן אמירה ברורה גם בנוגע לתיקון לחוק האזרחות, תיקון המגביל שיבה פלשתינית באמצעות נישואים, המצוי בימים אלה על שולחן בג"ץ.

* * *

העניין הוא שיש בינינו כאלה שתורמים את עצמם מרצון לשירות האויב. באחת ההפסקות ניגשו אליי חברי עמותת "זוכרות". מדובר בקבוצת ישראלים, קשה להאמין, שעוסקת בהנצחת השמות הפלשתיניים של יישובים שונים בארץ ובעידוד זכות השיבה. למה אתה מכנה אותנו אנשי חמאס, הם שאלו אותי. כי אתם משת"פים של אלה שמטרתם היא חיסול מדינת ישראל, אמרתי להם. אין הבדל בינם לבין חסידי זכות השיבה של יהודים לקסבה של שכם, ובינם לבין חסידי השיבה הפלשתינית לשיח' מוניס. אלה ואלה הם אויבי הפתרון השפוי, היחידי: שתי מדינות לאום נפרדות. בדיוק כמו בקפריסין. זכות שיבה יש - של יהודים לישראל ושל פלשתינים לפלשתין.

התופעה של "זוכרות" היא לא רק חולנית. היא בעיקר הרסנית. היא מנציחה את הסבל הפלשתיני והישראלי, משום שהיא מעודדת את חזית הסירוב הפלשתינית. אם בקרב הפלשתינים יש רבים שמבינים שהדרישה לזכות השיבה אינה ריאלית, כמו למעלה מ-150 אלף פלשתינים שחתמו כבר על מסמך אילוןנוסייבה, באים אנשים מתוכנו ומבהירים להם שהם צריכים להתעקש. האם כך יסתיים הסבל הפלשתיני או שמא רק יונצח?

ועם ישראלים כאלה, מי בכלל צריך אויבים?