הקדמה

זוהי מהדורה שנייה של "זוכרות את אללד". הפעם, וכאן החידוש, הזיכרון המובא בחוברת אינו רק של פליטים/ות פלסטינים אלא גם של לוחמים ישראלים אשר השתתפו בכיבוש העיר וסיפרו חלק ממה שידעו על הזוועה, הטבח, הגירוש והביזה אשר ביצע הצבא הישראלי בעיר המפוארת הזו.  

מלבד העדויות, החוברת מספרת גם ממקורות נוספים, כמו ספרי היסטוריה, תמונות ומפות, על העיר לוד, על הנכבה המתמשכת בלוד ובעיקר על תושביה ותושבותיה שרובם גורשו ממנה בצורה אכזרית ביותר, על ידי הצבא הישראלי, במלחמת 1948. 

מטרת החוברת היא ליצור מפגש של הציבור עם הנכבה. היא כתובה גם בעברית ופונה גם ואולי במיוחד, לציבור היהודי שחי בארץ הזאת, מוקף במערכת שמנסה להתעלם ולהשכיח ולעיתים אף מתגאה ביצירת הנכבה.

מטרות עמותת "זוכרות" הן: להעלות את מודעות הציבור לעוול שנעשה לעם הפלסטיני במלחמת 48 ולקדם את שיבת הפליטים והפליטות.  בלי קידום מטרות אלה אין אפשרות למצוא פיתרון לשורש הסכסוך, לסיים את המלחמה ולבנות חיים טובים יותר בארץ הזאת.

המהדורה הראשונה הייתה החוברת ה- 12 בסדרה, מתוך 53 חוברות שזוכרות הפיקה על המקומות האלה:  אלבּסָּה, אלטירה / חיפה, סמֵּיל אלח'ליל, אלמנשיה/עכא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, , אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, , חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], אלשיח' מֻוַּנִּס, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

עמר אלע'בארי
_________________

לוד בהיסטוריה

לוד שוכנת דרומית מזרחית ליפו, במרחק  20 ק"מ ממנה, וצפונית מזרחית לרמלה, במרחק 5 ק"מ ממנה. מהמוצגים הארכיאולוגיים שנמצאו בה, ידוע שהיא עיר עתיקה מאוד שקיימת מזה אלפי שנים. במאה ה 15 לפני הספירה הפרעונים כבשו את הארץ. לוד, היתה אז הבירה ונקראה "רתן".  עם כניסת האמפריה הרומית לארץ, לוד נקראה בשם דיוספוליס והיתה בירה חשובה מאוד במרכז פלסטין.

בתחילת דרכה של הנצרות רבים מתושבי העיר התנצרו ושהשליח בוטרוס, בעת סיורו בארץ, ביקר גם בלוד.

בשנת 636 לספירה, הצבאות הערבים המוסלמים, בפיקודו של עמרו אבן אלעאס, בתקופת הח'ליף עמר אבן אלח'טאב, כבשו את לוד מידי הביזנטים. תושבי העיר, חתמו על הסכם עם הצבא הערבי מוסלמי וכרתו איתם ברית שלום. בשל מיקומה הגיאוגרפי של לוד, במרכז פלסטין בצומת הדרכים הראשיות, הערבים בחרו אותה כבירה צבאית ומנהלית של מחוז פלסטין וכן כמקום מושבו של מושל פלסטין. כך התקיימה לוד במשך 82 שנים עד שהח'ליף סלימאן אבן עבד אךמלכּ, שעלה לשלטון בשנת 715 לספירה, בנה את העיר רמלה לצידה של לוד וקבע אותה כבירת מחוז פלסטין במקום לוד. הוא העביר לרמלה את כל המוסדות המנהליים והצבאיים. לוד הוזנחה בתקופה זו ורבים מתושביה עברו לרמלה.

בשנת  1099 לספירה הצלבנים כבשו את העיר. הם מצאו אותה מרוקנת מתושביה אשר ברחו, ביחד עם תושבי רמלה לאשקלון (מג'דל), מפחד מפני האכזריות הצלבנית. הצלבנים מצאו את מנזר הקדוש ג'ורג'יוס (אלח'דר) שרוף. המוסלמים שרפו אותו כנקמה בצלבנים. אחרי כיבוש לוד, הצלבנים שינו את שמה לסנט ג'ורג', שעונה ונרצח בלוד בתקופת האימפריה הרומית. הם בנו כנסיה גדולה על הריסות הכנסיה הביזנטית והקיפו אותה במבצר עצום וחזק.

ב- 1187 לספירה התנהל קרב קשה בין הצלבנים, בפיקודו של גי דו לוסניאן, לבין כוחותיו של צלאח אלדין אלאיובי, מפקד הכוחות הערבים. הצלבנים התבצרו במבצר שהקיף את הכנסיה והצליחו להדוף את כוחותיו של צלאח אלדין.

בשנת 1267 לספירה, הסולטן ביברס, הממלוכי, ניצח את הצלבנים והשתלט על לוד. בימיו הוחזרה ללוד חשיבותה והיא הפכה לבירת המחוז. עברו בה נתיבי הדואר הראשיים בארץ בין עזה לדמשק. הסולטן בנה מסגד גדול במקום של כנסיית סאן ג'ורג' הצלבנית. את אבני המסגד, חלק מהעמודים שבתוכו וחומרי בניה אחרים לקח מהריסות הכנסיה. 

בשנת 1870 לספירה, נבנתה מחדש, בלוד,  כנסיית הקדוש ג'ורג'יוס (אלח'דר), על חלק מאדמת הכנסייה ההרוסה, כעת היא גובלת במסגד הגדול.

בסוף התקופה העת'מאנית עברו על תושבי לוד מספר אסונות בזה אחר זה. ב- 1900, פרצה מגפת כולרה שקיפחה את חייהם של רבים מתושביה. בשנת 1914, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל הבחורים בעיר גויסו כדי להשתתף במלחמה אשר שמה קץ לשלטון העת'מאני בארץ.

בשנת 1916, להקות ארבה ענקיות עטו על העיר וכילו והשמידו בה את הכל. רעב ומחלות התפשטו בכל מקום וגרמו למותם של מאות ילדים.

בסוף התקופה העת'מאנית היה מספר תושבי לוד יותר משבעת אלפים נפש. ב- 1917, הצבא העת'מאני נסוג מלוד ביחד עם יחידה צבאית גרמנית ואוסטרית והעיר עברה להיות תחת שלטון המנדט הבריטי.

לוד בתקופת המנדט הבריטי

פלסטין נכבשה ע"י הצבא הבריטי והממשלה הבריטית החלה למנות מושלים צבאיים באזורים השונים של הארץ. לוד נכבשה ב- 5.11.1917. אחרי שהשתרר בה הביטחון, הבריטים הגישו ללוד סיוע בכסף ובמוצרי מזון. ב- 1922 ממשלת המנדט הבריטי חילקה את פלסטין לשישה מחוזות הם: מחוז ירושלים, מחוז שומרון (סאמרה), מחוז הגליל, מחוז לוד, מחוז הצפון, ומחוז עזה.

לוד הפכה לאחד המקומות החשובים ביותר בפלסטין בתחום התחבורה.  נבנתה בה תחנת רכבת וממנה יצאו קווי המסילה לאזורים שונים בארץ ובמזרח התיכון.  החקלאות שגשגה וניטעו בה עשרות פרדסים של פרי הדר וכרמי זיתים. התפתחה בה תעשיית סבון שמיוצר משמן זית. את היבול והתוצרת של לוד ייצאו לארצות רבות.

שטח אדמות לוד, בזמן המנדט, היה 19,868 דונם. מספר תושביה היה ב- 1922 – 8,103 נפש, בשנת 1946 – 18,250 ובשנת 1948 הגיע ל- 20 אלף נפש.

שיעור הריבוי הטבעי של התושבים עלה כתוצאה מהטיפול בתנאי התברואה הציבורית, ומעליה ברמת הרפואה המונעת, דבר שהביא לירידה במספר המיתות. שלטונות המנדט מינו רופא שהתגורר בעיר. הוא היה הרופא הראשון ששכן בלוד. בשנות השלושים נפתחו בעיר שני בתי מרקחת.

בשנת 1920, שלטונות המנדט הכירו בלוד כעיר ומושל המחוז מינה בה ועדה עירונית לניהול העיר. בראש הועדה עמד מחמד עלי אל כּיאלי וכל חבריה נמנו על המשפחות הבולטות והגדולות. הועדה  פעלה ברצינות לשיפור המצב בעיר בכל התחומים: הבריאות, איכות הסביבה המצב החברתי וכן עשתה לפיתוח העיר.

ב- 11.7.1927 היתה רעידת אדמה במרכז פלסטין. האזורים שניזוקו הכי הרבה היו שכם ולוד. רעידת האדמה גרמה להרס של יותר מ- 500 בתים ולמאות פצועים והרוגים. ראוי לציין שכיבוש לוד ב- 1948 היה בדיוק באותו תאריך שבו אירעה רעידת האדמה, 21 שנים אחר כך ב-11.7.1948.

לעירייה היה תפקיד חשוב ונכבד בשיפוץ המבנים, בבניית שכונה חדשה בלוד ובפתוח העיר עם השנים. בשנת 1934 המועצה הנבחרת פתחה שני רחובות ראשיים בעיר: רחוב המלך פיסל ורחוב סלאח אלדין אלאיובּי.

המצב הכלכלי בלוד השתפר מאוד בתחילת תקופת המנדט דבר שעודד הגירה אליה. לוד התפרסמה בשוק השבועי שלה, שהתקיים מאות שנים, כל יום שני בכל שבוע. הגיעו אליה סוחרי מקנה מכל הארצות. ב- 1948 אחרי שהכוחות היהודיים כבשו את העיר, השוק הפסיק לפעול בגלל סגירת הגבולות והעדר כמות מספקת של מקנה לקנייה ומכירה.

בתקופת המנדט החליטה הממשלה לבנות שדה תעופה בפלסטין ובחרו להקים אותו בלוד, במרחק 4 קילומטר צפונית לעיר. העבודות להקמת שדה התעופה החלו ב- 1934 ומשכו שלוש שנים. הוא נשא את שם העיר ונקרא שדה התעופה לוד, והיה שדה התעופה הגדול ביותר בפלסטין ושרת מטוסים אזרחיים וצבאיים. כך הפכה לוד למרכז החשוב ביותר של התחבורה הפנימית והחיצונית בארץ.

מן הראוי לציין שבתי העיר, רחובותיה וסמטאותיה הוארו במנורות נפט מסוגים שונים כיוון שהתושבים והעירייה התנגדו לקיים קשרים עם חברת החשמל היהודית (רוטנברג). העירייה ביקשה משלטונות המנדט לאשר לה להקים תחנת חשמל מקומית עצמאית אבל הם סרבו לכך.

המרד הגדול 1936

הפלסטינים הכריזו, באפריל 1936, על שביתה כללית בכל רחבי פלסטין. השביתה נמשכה ששה חודשים, במהלכם הכריז הוועד הערבי העליון על מרי אזרחי. מיד לאחר מכן התחיל המרד הגדול ונמשך שלוש שנים. היו הפגנות ברחבי הארץ נגד השלטון הבריטי והיו עימותים מזוינים נגד החיילים הבריטיים והתקפות מצד הפלסטינים על מוסדות השלטון ומתקניו.

העיר לוד לקחה חלק פעיל במרד וצעיריה השתתפו בקרבות נגד הבריטים. אחד המקרים המפורסמים בלוד הוא פעולה שביצעה חולייה של חמושים לודאים בהנהגת בן העיר חאפד' סקר. החוליה תקפה את הרכבת אשר העבירה תחומושת וחיילים למחנה הצבאי סרפנד ליד רמלה (מה שהפך לצריפים לאחר קום המדינה). במתקפה נהרגו חיילים בריטים רבים. בפעולה נוספת לאחר מכן, חאפד' סקר נפל בשבי, ותושבי לוד מספרים שהוא עונָּה במעצר עד שמת, מה שהפך אותו לסמל גבורה בעיני תושבי העיר. 

נכּבּה

בעקבות החלטת באו"ם על חלוקת הארץ ב 1947, דחו הערבים את ההחלטה, וכך גם תושבי לוד. חלק מהם החלו לחפש נשק ותחמושת כדי להתכונן להגנת עירם. הם חששו מהתקפות של ארגונים ציוניים, והחל מאמצע מאי גם מהתקפות מצדה של מדינת ישראל. תושבי לוד הקימו וועדות שונות לניהול העיר כמו ועדה צבאית, ועדת בטחון פנים, ועדת עזרה ראשונה, ועדת קניות ועוד. מאות צעירים התנדבו להגן על העיר.

בסוף אפריל 1948, כבשו כוחות ההגנה את הכפרים שבין יפו לבין רמלה ולוד, הם יאזור, בית דג'ן, אלסאפריה, כפר עאנה, סרפנד אלעמאר, סרפנד אלח'ראב וסאקיה. כוחות ההגנה גירשו את תושבי הכפרים ואלה מצאו מקלט בעיר לוד. העיר לא הצליחה להכיל את המספר הגדול של הפליטים, ורבים מהם לנו במטעים, ואף הוקם מחנה פליטים גדול מערבית לעיר.

החיים בעיר הפכו לקשים מאוד. העיר נהייתה צפופה וסבלה ממחסור במזון ומים. גם הפצועים וההרוגים מהקרבות מסביב לעיר הועברו לתוכה. תושבי לוד הגנו על העיר בכוחות עצמם ולא קיבלו סיוע מבחוץ מלבד כ- 50 לוחמים מהלגיון הירדני.בני מוריס כותב בספרו לידת בעיית הפליטים הפלסטינים, למעשה בשתי הערים יחד, רמלה ולוד, היתה רק פלוגה אחת  בת 120 עד 150 חיילים של הלגיון הערבי, שנועדה להגנה בלבד. (עמוד 273)

כיבוש לוד

לוד נכבשה ב- 11.7.1948 במסגרת מבצע דני. אחד המבצעים הגדולים של הצבא הישראלי שהחל בלילה שבין ה- 9 ל-10 ביולי. לפי בני מוריס, הרמטכ"ל ובן גוריון שקלו אפשרות של תקיפת רמלה לוד עוד לפני ההפוגה הראשונה  (ההפוגה היתה מ- 11 ביוני עד 9 ביולי). ב- 25 במאי ה"הגנה" הפציצה את לוד. ב- 30 במאי שר הביטחון אמר לאלופי צה"ל כי לוד ולרמלה "עלולות לשמש בסיס להתקפה על תל-אביב והמושבות ו[הדרך] לירושלים" (עמוד 273). 

בדרך ללוד כבש הצבא הישראלי כפרים רבים וגרם לגירוש המוני. הכיבוש של העיר התרחש מכיוון מזרח דרום תוך ירי כבד והפגזה קשה על השכונות הקיצוניות של העיר וגרימת אבדות רבות בקרב תושבי העיר, הן האזרחים והן החמושים שניסו להגן עליה. בהלה רבה אחזה בתושבים ורבים החלו להתרוצץ ברחובות העיר במטרה לצאת ממנה. (ספּיר מנייר)

כותב מוריס, לוד נכבשה כאמור ב- 11 ביולי בערב. למחרת ב- 12 ביולי ב- 11:30 מסיבות לא ידועות נכנסו לעיר 2 או 3 משוריינים של הליגיון הערבי ולאחר זמן קצר יצאו. היו חילופי יריות בהם כנראה נהרגו 2 חיילים ישראלים ו- 12 נפצעו. כנראה שתושבי לוד חשבו שהלגיון עורך התקפת נגד וניסו לעזור לו ולצלוף בחיילים הישראלים. החיילים הישראלים (שהיו מחטיבת "יפתח") קיבלו פקודה "לפתוח באש על כל הנראה ברחוב". היו חיילים שירו והטילו רימוני יד לתוך הבתים. עשרות מתושבי לוד שהיו עצורים במכלאות ליד המסגד והכנסייה במרכז העיר נפגעו ונהרגו. הטבח נמשך עד 2 בצהריים. נהרגו בו כ- 250. (עמוד 276). 

החיילים הישראלים הגיעו למסגד הגדול וכנסיית אלח'דר, הקיפו את האזור בקבוצות קטנות, הוציאו את האנשים שנשארו בתוך בתיהם, ריכזו אותם בתוך המסגד הגדול ובחצר הרחבה שלו. מאות אנשים רוכזו שם. היה צפוף, מחניק וחם מאוד. החיילים ירו מעל לראשים של האנשים.למסגד השני, מסגד דהמש, הגיעו גם אנשים רבים. הם ברחו מפני החיילים. חשבו אולי שהחיילים לא יעיזו לתקוף מקום קדוש. התוצאה הייתה קשה. החיילים הישראלים תקפו את מסגד דהמש והרגו כ- 170 אזרחים. על פי עדות של לוחם ישראלי המובאת בחוברת זאת, הטבח בוצע באמצעות פגז מסוג פיאט. הגופות הוצאו מהמסגד אך הוא לא נוקה ונסגר עד 1996.  

לפי מוריס, בפקודות שהוצאו למבצע דני לא נאמר מה יהיה גורל האוכלוסייה ברמלה ובלוד ובכפרים שסביבן. לפי אחת העדויות, בפורום שבו היו בן גוריון, יגאל אלון, שהיה מפקד מבצע דני ורבין שהיה קצין המבצעים של מבצע דני, אלון שאל את בן גוריון "מה לעשות עם הערבים?" (הכוונה לערבים ברמלה ולוד) "בן גוריון הניף את ידו בתנועה נמרצת מזרחה ואולי אף הוסיף לכך את המילים גרש אותם" (עמוד 277). המקור של בני מוריס לכך הוא הספר של מיכאל בר-זוהר, בן גוריון , כרך ב' עמ' 775.

טיהור אתני וגטו

ב- 13 ביולי נציגי הצבא הישראלי הודיעו לנכבדים מלוד שהם מעוניינים ביציאת כל הערבים. הנכבדים ביקשו את שיחרור אלפי העצירים. הצבא הסכים לכך. לאחר מכן חולקו כרוזים לתושבים, שעליהם לעזוב והיכן להתכנס לקראת היציאה. תושבי לוד יצאו ברגל כולם לבית נבאללה ולברפיליה. (מוריס, עמ' 280). עשרות ואולי מאות פליטים, מתו מתשישות מהתייבשות או ממחלה בדרך מלוד מזרחה,. נמר אל-ח'טיב כתב, כי מספר הנספים בדרך, בין פליטי לוד, הגיע ל- 335. ספּיר מנייר, בן העיר, גם הוא מזכיר בספרו שיותר מ- 300 אנשים מתו בדרך לפליטות. הוא גם מוסיף שמספר הנופלים בקרב תושבי לוד מאז נובמבר 1947 הגיע לכדי 1500 הרוגים. 

החיילים הישראלים הציבו מחסומים בכל הדרכים המובילות מזרחה, לשם כוונו המגורשים מתוך העיר, במחסומים הם עשו חיפוש על התושבים ובזזו מהם את כל הכסף והתכשיטים שהיו ברשותם. 

מספר האנשים שהיו בלוד ביום כיבושה אינו ברור כיוון שאלפי פליטים מהכפרים הסמוכים היו בעיר או בסמוך לה. המספרים נעים בין 30 – 50 אלף. מספר תושבי העיר ללא הפליטים היה כ – 20 אלף. בתום היום השלישי לכיבוש העיר, נותרו בה רק כ- 1000 אנשים. כ- 500 מהם מתושבי שכונת הרכבת, שהיו גם עובדים ומפעילים של הרכבת ושל התחנה. בסלקציה שערכו הישראלים לתושבי השכונה, הם גירשו את כל התושבים מלבד ה- 500 האלה, כדי שימשיכו להפעיל את הרכבת. עדים מהעיר סיפרו שהם העבירו ברכבת גם ציוד ותחמושת לחיילים הישראלים. 

קבוצה נוספת של ניצולים רוכזה באזור קטן, באורך 150 מטר ורוחב 100 מטר, ליד המסגד הגדול והכנסייה. מסביב לאזור נמתחה גדר תיל, עם שער אחד. חיילים ישראלים שמרו על השער ולא נתנו לאנשים לצאת ללא היתר מהמושל הצבאי. האזור הזה נודע אחר כך בכינוי גטו. החיים בגטו היו קשים מאוד, חם, צפוף, מעצרים, השפלות, מחסור במזון ומים ולקיחת צעירים כל יום בבוקר לקבורת ושריפת גופות. 

בחודשים הראשונים של 1949 התחילו להגיע לעיר קבוצות של מהגרים יהודים. הסוכנות היהודית שיפצה את התשתית העירונית ואת בתי הפליטים הפלסטינים ושיכנה בהם משפחות יהודיות. המשטר הצבאי בעיר הסתיים ביולי 1949, מונתה עירייה ישראלית ראשונה, הגטו פורק והפלסטינים ששוחררו מהגטו רצו לחזור לבתיהם אך מצאו אותם תפוסים על ידי יהודים.