הקדמה
האשה המבוגרת ביותר מבין פליטי ופליטות אלרויס גרה כיום בעיר טמרה. היא כמעט בת 90. ישבה על מרפסת ביתה הנוכחי, הצביעה לכיוון שיחי צבר במרחק כמה מאות מטרים, ואמרה בכאב: "הנה הכפר שלי. שם זה אלרויס. תראה כמה הוא קרוב, אך תבין כמה אני רחוקה מלשוב אליו". במלים אלה יכלה הגברת רקיה אבו אלהיג'א לתמצת את אחד הצדדים הכואבים ביותר אצל "העקורים הפנימיים". הם גרים במרחק קטן מכפרם אך מדינת ישראל מנעה ועודה מונעת מהם לשוב לכפריהם למרות סיום מצב המלחמה בשטח הכפר. דרך הדוגמה הזאת, יש להבין שמשמעות הנכבה הינה יותר רחבה מפעולת הכיבוש והגירוש ב- 1948 אלא כוללת גם את ההחלטה למנוע מהפליטים לשוב לכפריהם.
בחוברת זו ניסינו לסכם את ההיסטוריה של הכפר אלרויס בדרכים שונות וממקורות שונים. אספנו מידע מספרי היסטוריה, ראיינו פליטים ופליטות מהכפר, הכנסנו מפות של הארץ לפני פעולת המחיקה שביצעה מדינת ישראל לכפר, הוספנו תמונות של אתר הכפר כיום ונעזרנו במסמך היסטורי שפירסם ופענח החוקר שֻכּרי עראף.
זוכרות מבקשת להודות לאבראהים ח'ליל אבו אלהיג'א, פעיל מאלרויס וחבר בוועד להגנה על זכויות העקורים הפנימיים, על יוזמתו להפיק חוברת זו ולקיים סיור באלרויס שיודרך על ידי פליטי הכפר. אבראהים גם סיפק חלק מהחומרים שאסף במסגרת פועלו לחיבור ספר על הכפר אלרויס.
זוכרות שואפת בפעילותה בכפרים הפלסטיניים שישראל כבשה והרסה ב- 1948 להגביר את המודעות בקרב הציבור, בעיקר הישראלי, על אודות הנכבה הפלסטינית, לקרוא ללקיחת אחריות של הצד הישראלי על חלקו בנכבה ולפעול למען תיקון העוול דרך מימוש שיבת הפליטים הפלסטיניים למולדתם.
"זוכרות את אלרֻויס" היא החוברת ה- 57 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: מיעאר, בַּלַד אלשֵיח', יאג'ור, אלבַּסָּה, אלטירה / חיפה, סמֵּיל אלח'ליל, אלמנשיה/עכא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.
זוכרות
מרץ 2013
---------------------
ההתחלה של הכפר
ההיסטוריה של אלרויס מתחילה ב- 1191. אחד המפקדים בצבאו של צאלח אלדין אלאיובי היה חסאם אלדין אלבח'ארי, שזכה גם לכינוי אבו אלהיג'א, דהיינו איש המלחמה. המפקד המהולל היה ידוע בגבורתו והשתתף בכמה קרבות, המפורסם ביניהם הוא קרב חטין ליד קרני חטים. מאוחר יותר, נפל אבו אלהיג'א באחד הקרבות באזור הגליל, ליד הכפר כּוכּבּ, שם הוא נטמן וקברו הפך לאתר קדוש מבוקש. הקבר קיים עד היום בכפר כּוכּבּ אשר קיבל את שמו של המצביא הידוע והוא נקרא מאז כּוכּבּ אבו אלהיג'א. צלאח אלדין החליט, כאות הערכה, להעניק למשפחתו ולצאצאיו של אבו אלהיג'א מספר כפרים ואדמות באזור, הם עין חוד (בכרמל), אלרויס, חדת'א (דרומית לטבריה), כּוכּבּ (בגליל) וסרין (דרומית לטבריה).
מאז אותם ימים, הייתה אדמת אלרויס חווה חקלאית השייכת לכלל משפחת אבו אלהיג'א, בעיקר אלה שגרו בחדת'א. היא נחשבה לאדמת משאע (רכוש הכלל), שתושבי חדת'א עיבדו. משפחות היו שוהות באלרויס בתוך אוהלים לאורך עונה שלמה, זרעו את החיטה, טיפחו אותה וקצרו אותה בקיץ ואז היו חוזרות לבתיהן בחדת'א. בסוף המאה השמונה עשרה החליטו מספר אנשים ממשפחת אבו אלהיג'א שגרו בחדת'א ובכּוכּבּ לעבור ולגור דרך קבע באלרויס, ובכך הם ייסדו את הכפר. תושבי אלרויס מספרים כי הראשונים שהגיעו לגור בכפר היו אבראהים חסין אבו אלהיג'א ושלושת בניו חסין, עבד אלראזק ורדואן, וגם טאהא אבו אלהיג'א ושלושת בניו מנסור, אבראהים ויוסף שנודע בכינויו שקיר, ועל כינויו זה נקראת אחת תת המשפחות של משפחת אבו אלהיג'א.
בנוסף למשפחת אבו אלהיג'א הגדולה, עברו, בשנות העשרים של המאה העשרים, לגור באלרויס מספר משחות קטנות מהאזור כמו חמאד, סֻֿבח, אלשעאר, אבו עיסא, עראר, אבו אלבסֿל ואלכּתאני. משפחת אבו אלהיג'א עצמה הסתעפה עם הזמן לתת משפחות ידועות כמו אבו חמיד, עבד אלאסעד, חסן עבד אלעזיז, עוודֿ, אלחלון, עלי יאסין, סמארה, אבו ח'ליל, מחמוד טאהא, אלסֿאדק, אדריס, מנסֿור, שקיר ועבד אלמג'יד.
אלרֻויס
כפר פלסטיני בגליל, נכבש ונהרס על ידי מדינת ישראל ב- 1948. המלה רויס בערבית היא צורת הקטנה למלה ראס ומשמעותה ראש או פסגה. יכול להיות שמשמעות השם היא פסגה נמוכה או גבעה קטנה. הכפר שכן על האתר הצלבני קַרֶבְּליֶה, 12 ק"מ מדרום- מזרח לעכו, על גבעה סלעית קטנה שמשקיפה אל מישור עכו. הכפר שכן מזרחית לכביש שפא עמרו (שפרעם) – עכו (היום כביש 70) והיה לפני הנכבה מחובר בדרכי עפר לכפרים אלדאמון ואלברוה מצפון, לטמרה מדרום ולא היה רחוק מהכביש הראש עכו – צפת ומכביש החוף עכו – חיפה.
ב- 1887 גרו בכפר 190 אנשים, ב- 1922 ירד מספר התושבים ל- 154 אנשים, ב-1931 המספר עלה לכדי 217 תושבים ב-44 בתים, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-330. לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, מספר התושבים באלרויס ב- 1948 היה 383 תושבים, אשר גרו ב- 77 בתים. בתי הכפר נבנו מאבן והחל משנות ה-1930 מבטון מזויין. הכפר היה הבנו על שטח של 17 דונם.
הכפר היה מחולק לשתי שכונות שביניהן עבר כביש, השכונה העילית והשכונה התחתית. היה בכפר מסגד, אך לא היה בו בית ספר, וילדי הכפר הלכו לבית- ספר בכפר אלדאמוּן, שם למדו עד כתה ד' ולבית ספר בטמרה עד כתה ו'. ילדים רבים, לפני שהתחילו ללמוד בבית הספר, למדו אצל השיח' של הכפר, סעיד סֻבח, קרוא וכתוב וקוראן.
מקור מי השתייה של תושבי אלרֻוֵיְס היה בבארות שאספו גשמי- חורף, וליד כל בית הייתה באר. בנוסף לבארות הפרטיים חפרו תושבי הכפר בשנות הארבעים עוד באר מרכזית לכפר.
תושבי הכפר התפרנסו מגידול תוצרת חקלאית וגידול בעלי חיים. לתושבי הכפר היו 1,163 דונם, מתוכם 40 דונם מטע זיתים, וב- 844 דונם זרעו חיטה, תירס, שומשום, ואבטיחים. 222 דונם ייועדו לגינות ירקות ו- 82 דונם היו אדמת בור. מדרום- מערב לכפר שכנה חורבה ה ובה עתיקות כגון קירות מטים לנפול, בורות מים וקברים חצובים בסלע. אבני דרך רומיות נמצאו כקילומטר מדרום- מזרח לכפר.
בכפר היו שתי מכולות, מכולת עבד אלמג'יד אלעבד ומכולת עלי אלסאלח סמארה. המח'תאר האחרון של אלרויס ב- 1948 היה מחמד רשיד אבו אלהיג'א, אשר עבר לגור בטמרה, כרוב תושבי אלרויס אחרי שהמדינה מנעה מהם לשוב לכפרם, ושם הוא נפטר ונטמן ב- 1955.
להורדת הקובץ