קיימנו סיור בדרום הארץ כדי ללמוד על אירועי הנכבה הפלסטינית באזור הזה, לראות מקרוב את שרידי חייהם של "הבדואים שנדדו" במדבר. רצינו להבליט את החיבור בין הפליטים הפלסטינים החיים ברצועת עזה כיום, שרובם גורשו מאזור הדרום לאזור יותר דרומי, לבין המקומות שמהם גורשו עם הקמתה של מדינת ישראל.

הסיפור של אלעראקיב, הוא מקרה מייצג לסיפור של כלל הפלסטינים בדרום, שנהוג לכנותם באופן גורף בדואים, כפי שנוח למדינת ישראל לראות אותם. רק כ 15% מערביי הנגב, מתוך 115 אלף, נשארו בתחום מדינת ישראל עם תחילת הנכבה ב 1948. רבים גורשו מעבר לירדן וחלקם לרצועת עזה. לאנשים שפגשנו בסיור יש קרובי משפחה ברצועת עזה הניצורה. חלק מתושבי הנגב הפלסטינים הפכו לפליטים פנימיים, למרות שמונח זה מתייחס בעיקר לפלסטינים שבצפון הארץ שהפכו לכאלה. הבדואים שגורשו ממקומותיהם ב 1948 ונותרו בתחומי מדינת ישראל הפכו ל"פזורה בדואית" כהגדרת הממסד. המדינה השתלטה על אדמותיהם. הם התכווצו קבוצות קבוצות, לפי שייכות שבטית בעיקר, וגרו ביישובים מאולתרים אי שם במדבר. המדינה מצאה להם הגדרה חדשה: "פולשים", במקרה הטוב הם גרים ב"יישובים לא מוכרים".

אמנם שנת 1948 היא שנה מכוננת בתולדות הפלסטינים והיהודים בארץ, אך שנת 1951 היא תחנה לא פחות מכוננת מבחינת ערביי אלעראקיב, ומבחינת רבים כמותם מערביי הנגב. המדינה, על ידי המושל הצבאי דאז, עקרה אותם "בהסכמה" מאדמותיהם ושלחה אותם לגור הרחק מבתיהם, אי שם במדבר. אך עדיין בתוך תחום המדינה. להוציא מקרים מעטים שהגירוש היה מעבר לירדן. בשנת 1951 זה היה. המדינה הבטיחה להם שיבה לבתיהם אחרי שהצבא יסיים את אימוניו על אדמותיהם שתוכננו לששה חודשים. המדינה לא קיימה את אשר הבטיחה. הם עדיין נאבקים כדי לסיים את ששת החודשים שהמדינה הכריזה על תחילתם בנובמבר 1951 אך עוד לא הכריזה על סיומם. גם תושבים אלה לא מכונים עקורים או פליטים פנימיים. הם הצטרפו לאחיהם בפזורה ובכפרים הלא מוכרים. אפילו אלה שגרים במקומות שהמדינה בחרה בשבילם מוגדרים לא מוכרים. המדינה מציעה להם פתרונות שרובם לא מוכנים לקבל. המאבק הקשה ביותר הוא על הבעלות על האדמות. המדינה רוצה את האדמות שלהם, הם גם רוצים את האדמות שלהם.

בסיור שהיה בשבת השיח' סיאח אלטורי הציג מסמכים, מפות, חוזי קנייה/מכירה של הקרקעות וכן חשבוניות על תשלום מסי קרקע משנות העשרים של המאה העשרים. יותר משני עשורים לפני הקמת מדינת ישראל. השיח' סיפר על המאבק של השבט שלו במוסדות המדינה. לפני כעשר שנים, כמה משפחות חזרו וגרו באוהלים שהקימו על אדמתם. המדינה לא מכירה בהם אבל הם שם. כל שנה מאז, מוסדות המדינה, פעם באמצעות מטוסים ועכשיו באמצעות דחפורים, משמידים את החיטה שהם זורעים באדמותיהם.

נורי אלעֻקבי, שהדריך את רוב חלקי הסיור, היה מרוצה מעדות שנתן בבית משפט השלום בבאר שבע, ביום שני מאותו שבוע, (ראו קישור) כחלק ממאבקו המשפטי נגד המדינה כדי לקבל בחזרה את אדמתו. יש לו תיק עבה עם מסמכים ומפות. מרגיז אותו שהוא צריך להוכיח מה שנראה בעיניו מוכח ומובן מאליו. הוא לא מתייאש. הגענו איתו לאוהל שהוא הקים באדמתו בשנת 2006 והפך לאוהל מחאה ובמת הסברה על המאבק שלו ושל השבט שלו מאז תחילת הנכבה ב 1948. סמוך לאוהלו של נורי ניתן להבחין במלאכת הקק"ל להשתלט על אדמתו, דחפורי הקק"ל מגיעים, מכינים ערוגות ומכשירים את הקרקע לנטיעת יערות. לא הרחק משם עומד שלט גדול עם שם היער המיועד :"יער השגרירים". עבודה משותפת של הקק"ל ושל משרד החוץ הישראלי. בצד הצפוני של אדמות אלעראקיב, ליד היישוב גבעות בר, נטע הקק"ל יער על שם ילדי מונטריאול. 

למידה חשובה הייתה בסיור. לא רק באוהלים גרו הבדואים לפני הנכבה. נורי לקח אותנו להריסות של כמה בתים, שנבנו מאבן וטית שמדינת ישראל הרסה אחרי 1951. הבתים מרוחקים אחד מהשני. עברנו ליד בית הקברות של שבט אלעקבה. מול האוהל של נורי ראינו את הריסות הבית שבו הוא נולד. בית אביו שהיה השיח' של שבט אלעקבי. הבית שימש גם כבית משפט שבטי עד 1951.

הבית הראשון שעמדנו לידו היה ביתו של מסלָּם אלקואסמי. המקום מוכר היטב בקרב הפליטים בשל מעשה רצח של 14 גברים ערבים על ידי חמושים יהודיים בשנת 1948. מהמקום הזה השקפנו על היישוב גבעות בר שהוקם בשנת 2003 על אדמות תושבי אלעראקיב.
במהלך הסיור שהשתתפו בו כ 40 אנשים, הצבנו שלטים לזכר אתרי הכפר וחילקנו את החוברת "זוכרות את אלעראקיב".