יום הזיכרון הרשמי לנכבה הוא ה 15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי בפלסטין/ ארץ ישראל ב 1948, ויום אחרי הכרזת המדינה היהודית. יום זה נקבע כי הוא מסמן את השינוי והמעבר משלטון המנדט הבריטי למדינה יהודית. הוא מצוין בתהלוכות, הפגנות, צעדות ואירועים שונים ברחבי העולם. 

החברה הפלסטינית בישראל מציינת את הנכבה גם ביום העצמאות הישראלי (לפי לוח השנה העברי). יום זה התפתח כמסורת עליה לרגל, כתוצאה של מדיניות הממשל הצבאי בישראל. מדיניות הממשל הצבאי, שהוטל על האוכלוסייה הערבית בישראל מ 1949 ועד  1966, היקשה, בין השאר, על חופש התנועה של הערבים. היום היחיד בשנה בו היו הערבים רשאים לנוע ברחבי הארץ ללא אישור מיוחד היה יום העצמאות הישראלי. הפליטים הפנימיים ניצלו עובדה זו לביקור בכפרים מהם נעקרו ואליהם לא הורשו לשוב. כך שימרו את הקשר לכפר שישראל החריבה וחינכו את הדורות הצעירים להמשיך לשמר את הקשר הזה. מסורת זו נמשכת גם כיום. עם זאת, מעניין לדעת, שלא כל המשפחות העבירו את הידע על הנכבה מהדור הראשון לשני, אלא היו כאלו שהעדיפו לא לספר מתוך תחושות של אשמה, בושה, ופוסט-טראומה.

מאז שנות ה-90, עם התגברות הלאומיות הפלסטינית גם בתוך ישראל וכחלק מהתהליכים שעוברת החברה הפלסטינית אחרי אוסלו, העלייה לרגל לכפרים מקבלת אופי פומבי יותר. וועדות פליטים מקומיות מארגנות "צעדות שיבה" לכפרים השונים, וכן צעדה מרכזית רבת משתתפים לכפר אחר בכל שנה. תהלוכה זו נקראת "תהלוכת השיבה" והיא מאורגנת על ידי ועד העקורים. באירועים אלו מפיקים מפות, עלונים וספרים המכילים עדויות שבעל-פה ומתמקדים בחוויות העקירה והפליטות. התהלוכות והצעדות כוללות גם עצרות ונאומים של דוברים ממפלגות וקבוצות שונות, לעיתים גם יהודים, שירים והופעות. מ 2011, צעירים פלסטינים יזמו קריאה לפלסטינים ברחבי העולם להגיע לגבולות עם ישראל.

אירועי יום הנכבה אינם רק אירועי זיכרון. הם אירועים בהם יש קריאה לפעולה ולתיקון. אלו אירועים בהם באים לידי ביטוי הפצעים הפתוחים של החברה הפלסטינית, הכעס על העוולות המתמשכות, על הנכבה המתמשכת ובהם דורשים תיקון, צדק וקריאה לפעולה ולמאבק.