יש לי חלום - שהפליטים הפלסטינים ישובו
הנאום של מורן בריר בתהלוכת השיבה לעמקא וכויכאת
מאת: מורן בריר
03/2012
אני אישה שלא מקבלת את המערכת הפוליטית הנוכחית

מי אני שאדבר כאן מולכם.
אני לא פוליטיקאית, לא היסטוריונית, לא משפטנית. אין לי התמחות בחוק הבינלאומי או ביחסים דיפלומטיים.
אני מורן. בת 29, נולדתי וגדלתי בישראל, קיבלתי את כל מה שסיפרו לי בבית הספר. על מלחמת אין ברירה והאויב שרוצה למחוק אותנו וטוהר הנשק. מעולם לא הבנתי את כל הלוחמנות הזאת ולמה משמרים אותה, אבל הייתי ילדה טובה והאמנתי.
מדי פעם היו אומרים גם משהו על שלום וסובלנות, פלורליזם וקבלת האחר. טקסטים שהיום נדמה לי שהם טיפה של אור בים שחור, עלי תאנה חלושים.דרך החינוך, התרבות, הטקסים ומכבסת מילים סיפרו לי סיפור שאני האמנתי בו. לימדו אותי מה לחשוב, ולא איך לחשוב, ובכך שמרו על המערכת מפני שאילת שאלות. באמצעות חיים של ביטחון שאיפשרו לי – חיים בהם הזכויות הבסיסיות שלי מוגנות היטב - לא ערערתי על המערכת. 
אבל לפני כמה שנים אני התחלתי לשאול שאלות. הבנתי שיש בעיה עם זה שהמדינה מצהירה על עצמה כדמוקרטית ושוחרת שלום, אבל בפועל מפלה ומחרחרת מלחמה. הבנתי שההגנה על הזכויות שלי באה על חשבון שלילת זכויות של אחרים שחיים כאן לצדי. הבנתי שבמדינה הזאת מימוש של הזכות להגדרה עצמית של עם אחד, באה על חשבון גזל אותה הזכות מעם אחר. נפרדתי מהציניות ויצאתי להגדיר מחדש מהו שלום עבורי. 
מבחינתי המושג שלום בהכרח לא כולל מלחמה או אלימות. הוא כן כולל צדק, חמלה ושיוויון מלא ואמיתי. מהו שיוויון? ויתור שלי על הפריבילגיות מהן אני נהנית כיום, מעצם היותי חלק מהקבוצה המדכאת. ויתור לטובת חברה שאינה מבחינה בין דם לדם. מהו צדק? להכיר סוף סוף בזכות של אנשים להגדרה עצמית. של כולם. 
להכיר בפשעים שנעשו כאן במסגרת הנכבה, ובגזל שנעשה לאנשים. גזל לא רק של בתיהם, אדמותיהם וכפריהם. גזל לא רק של זכויות הבסיס שלהם ברמה יומיומית עד היום. יש להכיר בגזל הזהות שנעשה לאנשים. אי הכרה בטראומה הקולקטיבית של הפלסטינים, שוללת מהם את הזכות להגדרה עצמית. חברה ששוללת זאת מעם אחר, אין לה זכות לתבוע את זה לעצמה. ובטח לא לקרוא לעצמה דמוקרטיה.
הכרה רשמית איננה מספיקה. כיוון שההפרדות, העושק, הדיכוי ושלילת זכויות האדם הבסיסיות ממשיכות להתקיים ואף מחריפות, יש לפעול למען תיקון העוול הזה. יצאתי לבדוק כיצד מתקנים את העוול הזה בשטח. כך התחלתי את פעילותי בעמותת זוכרות.
בחודשים האחרונים אני חברה בקבוצת תכנון של שיבת פליטים פלסטינים בזוכרות. זו קבוצה המורכבת מיהודים ופלסטינים, ואנחנו מתכננים את שיבת הפליטים למרחב של יאפא תל אביב, הלכה למעשה. אנחנו פורטים את המושג שיבה לפרקטיקה, מנסים לחשוב לעומק איך אפשר לעשות את זה במציאות וכותבים רעיונות והצעות. במקביל אלינו פועלת קבוצה כזו בבית לחם במסגרת ארגון בדיל.
אחד המתחים הקיימים והמדוברים בקבוצה הוא השאלה - מי אנחנו שנתכנן. אחת הביקורות שאנחנו מפנים כלפי עצמנו בכדי לבחון באומץ את המנדט של הקבוצה, היא - כיצד יהודים יכולים לתכנן שיבה של פלסטינים. כיצד אנשים המשתייכים לקבוצת בעלי הכח, יכולים לתכנן עבור הקבוצה ממנה נשלל הכח. כתשובה, עולה בי השאלה למה בעצם יש הפרדה בין הקבוצות הללו, מי אלה ה"הם" ומי ה"אנחנו". ה"אנחנו" שלי לא מורכב אוטומטית מבני הלאום שלי, אלא מאנשים שחולקים איתי את הרצון לחיות בחברה צודקת ושיוויונית עם אחווה וכבוד, ללא אלימות ורמיסת האחר. האנשים שכבשו שגזלו ושממשיכים לעשות זאת – זה ה"הם". הם, גם יצרו ביננו הפרדות מלאכותיות. הם לא יכולים לכפות עלי להיות חלק מהם.
בתכנון השיבה במסגרת הקבוצה, אנחנו לא מתיימרים לקבוע איך נראית השיבה לאף אחד אחר. אנחנו כן מבקשים לפתוח פתח לחשיבה חדשה. אנחנו מציעים אלטרנטיבה למציאות הקיימת והלא מאפשרת. האלטרנטיבה הזאת היא של דרכי שיבה כמו גם אלטרנטיבה של דרכי חשיבה. דרכי חשיבה שמנסים לשלול לא רק מהפליטים, אלא גם ממני. המשטר במשך חיים שלמים שלי, ניסה לגייס אותי לצד שלו. אם הצד שלו כולל אי צדק מסוג גזל, מניעה ודיכוי- אז אני לא מתגייסת! 
על כן, אני לא מתכננת עבור אחרים, אני מתכננת עבור עצמי. אני מתכננת לחיות בחברה כזאת שלא תכפה עלי מלחמה, שלא תכפה עלי אויב מדומיין, שלא תכפה עלי להיות חלק ממערכת של גזל. השיבה שאני חלק מתכנונה כוללת גם את שיבת האנשים למולדתם, וגם הבטחה שהמולדת הזאת תהיה מקום צודק, שיוויוני, פלורליסטי, פתוח, מכיל. השיבה שאני חלק מתכנונה גם  עושה צדק עם העוול שנעשה פה לעם שלם, והיא גם יוצרת מנגנון שמבקש להפסיק את השכפול של המלחמות, להפסיק את מעגל הדיכוי של עם אחד את האחר. בשבילי השיבה היא הניגוד להפרדה. ההשראה שלי היא המחשבה על חלק מהחיים כאן לפני 1948, אפשרות אחרת לחיים שנמחקה מכתיבת ההיסטוריה. אפשרות אחרת לחיים שנמחקה מהשטח על ידי מלחמה. אפשרות אחרת לחיים שנמחקת יום יום באלימות סמויה מהשיח המשכיח, ובאלימות גלויה מהשיח המיליטנטי. אפשרות של חיים זה לצד זה בכבוד, חיים של שיתוף. פלסטינים לצד יהודים, כולם שווי זכויות.
אז, 
מי אני שאדבר - אשה שלא מקבלת את המערכת הפוליטית הנוכחית, את שלטון הכח שיוצר הפרדות והעדפות בין אזרחיו. 
מי אנחנו שנתכנן – אנחנו אנשים שרוצים לחיות בחברה אחרת, חברה צודקת, קהילה שבה כל חבריה שווים, ויש מקום לכולם.
אני רוצה להודות לועד ההגנה על זכויות העקורים שמארגן את האירוע החשוב הזה כבר 15 שנה. בימים כאלה, כשהמדינה הדמוקרטית חושפת שיניה באלימות יותר מתמיד כדי להשכיח ולהשתיק, קיום אירוע כזה הוא חשוב מתמיד. אני מחזקת את המאבק הצודק שלכם, שהוא גם המאבק שלי. אני רוצה להודות לכם על ההזדמנות שנתתם לי להיות כאן, ולהשתתף בחלום השיבה שלכם, שהוא גם החלום שלי. החלום הוא צעד חשוב ביצירת מציאות אחרת, כשהמציאות הנוכחית לא מקובלת עלינו. מי יתן וחלומנו המשותף יתגשם.
 



return march תהלוכת השיבה 2012



return march / תהלוכת השיבה 2012

זוכרות ברשת