אַבּוּ זֻרֵיק
נפה:  חיפא
אוכלוסיה 1948:  640
תאריך כיבוש:  13/04/1948
יחידה כובשת:  פלמ״ח
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  התרחבות של הזורע

הכפר שכן במרגלות הצפוניים של בִּלאד אל-רוחאא [רמת מנשה], 24 ק"מ מדרום-מזרח לחיפה, והשקיף לעבר מרג' אבּן עאמר [עמק יזרעאל]. חלק מבתיו נבנו גם על גבעה קטנה ליד כביש חיפה-ג'נין. שם הכפר מתייחס לבדווים של אַבּוּ זֻרֵיק שהתיישבו במקום. בתיהם, פזורים במרחק מה זה מזה, נבנו מאבן ובוץ או ממלט, וגגותיהם היו עשויים בטון או לעתים בוץ, קש ועץ. ב-1944-45 חיו בכפר 550 תושבים מוסלמים, ואדמותיו השתרעו באותה עת על 6,493 דונם. בכפר היו מסגד ובית-ספר יסודי לבנים, ותושביו שאבו מים ממספר מקורות, בהם ואדי אַבּוּ זֻרֵיק, מעיין ובאר. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות וגידול בעלי-חיים. היבול העיקרי היה דגנים, אך התושבים גידלו גם ירקות בהשקייה, עצי זית ועצי פרי. ליד הכפר שכן תל מתקופת הברונזה המוקדמת ותקופת הברזל, שהכיל גם ממצאים מהתקופה המוסלמית המוקדמת. במפלס מעל התל ומתחת לכפר נמצאו כלי-אבן פלאוליתיים.  

יחידות פלמ"ח השתלטו על הכפר ב-12 באפריל 1948. לפי ה'ניו יורק טיימס' הדבר קרה כשההגנה הפרה את שני ימי ההפוגה מהקרב על משמר העמק, שהחל ב-4 באפריל, כדי לפשוט על קבוצת כפרים שכנים. לדברי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, עם כניסתם לאַבּוּ זֻרֵיק לקחו אנשי הפלמ"ח בשבי 200 נשים וילדים ו-15 גברים. גורל האחרונים לא מוזכר, אך הנשים והילדים גורשו לכיוון ג'נין. לפי העיתון הפלסטיני 'פִלַסטין', עם עלות השחר לאחר כיבוש הכפר, יחידת ההגנה שחנתה מצפון נתקלה במספר תושבים - זקנים, נשים וילדים - ששוכבים ופניהם אל האדמה בשדות הכפר. הכוחות הקיפו אותם וירו עליהם, הרגו שתי נשים וארבעה ילדים ולקחו 30 אנשים בשבי. מאוחר יותר כוח ערבי החזיר התקפה, שיחרר את התושבים ולקח אותם בשלום לג'נין. לפי מוריס, חלק מבתי הכפר פוצצו בליל הכיבוש, והרס-הכפר הושלם עד 15 באפריל 1948. ה'ניו יורק טיימס' מסר מפי הרשויות הבריטיות ב-16 באפריל שמהנדסי ההגנה פוצצו בתים שנשארו עומדים בכפר. 'פִלַסטין' גרס ש-30 בתים פוצצו במהלך כיבוש הכפר, כשחמישה מהם עדיין מאוכלסים.

על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. [קיבוץ] הזורע נבנה ב-1936 בסמוך לכפר, מצפון. באתר-הכפר גדלים פרא שיחי-צבר ועצי זית ותאנה. אדמות המישור הסמוכות משמשות לחקלאות, ואדמות הגבעות משמשות למרעה.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 143-144

מידע ממקורות נוספיפ:

לדברי מוריס, ב-11 במארס 1948 נרצחו שני חברי קיבוץ הזורע בסיוע תושבים מאַבּוּ זֻרֵיק (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 84). מוריס מציין שבעקבות תקיפת משמר העמק בידי צבא השיחרור הערבי, החליטו בן-גוריון וההגנה לנהל תקיפות נגד, שיכללו את כיבוש כפרי האזור, גירוש תושביהם והחרבתם (שם, 162). הקרב גרם ל"לבטים אידיאולוגיים-מוסריים" בקרב חברי קיבוץ הזורע הסמוך. הוא מביא ציטוט של אחד מהם, אליעזר באואר: "כאשר נכבש הכפר נסו תושביו וביקשו למלט נפשם בברחם בשדות העמק. יצאו כוחות [...]. היו חילופי יריות שבהם נהרגו אחדים מן הערבים. אחרים הסגירו עצמם או נפלו לידי היהודים בלי נשק. רובם נהרגו. [...] פלחים חסרי מגן, מנוצחים. [...] גם בתוך הכפר, כאשר נתגלו כעבור שעות אחרי גמר הקרב כמה אנשים שהסתתרו – הרגו אותם [...] אחר כך פוצצו כל בתי הכפר והבאר [...] מהרכוש בבתים והבהמות שנשארו בלי רועים לקח כל אחד מה שידו השיגה [...] (שם, 163). מוריס כותב שיחידות של ההגנה – רובן של הפלמ"ח – הרסו באופן שיטתי את הכפר בסיועם של המתיישבים היהודים באזור, והוא "נמחה מעל האדמה" (שם, 217-8).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 638 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 46)).
לפי אנדי יחזקאל קיבוץ הזורע שוכן כיום על אדמות הכפר (לחץ\י כאן).

על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך יער הזורע שבפארק רמת מנשה של קק"ל (נגה קדמן, בצד הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').

זוכרות ברשת